סיפורים

העמוד שליוסף .
שלום שמי יוסף כל שאלה שיש לכם בהלכה אני הכתובת
והנה קצת מקיצור שולחן ערוך לקבלת שולחן ערוך המלא בחינם שלחו לי הודעה ותקבלו<br /><br /><br /><br /><br /><br /><br />הקדמה<br /><br /><br />נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד, מהעולם ועד העולם אתה אל, ולך לבדך אני מודה, על כל החסדים והטובות שגמלתי ולא זנחתני. מי ידמה לך מי ישוה לך ומי יערך לך, האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון קונה שמים וארץ, נהללך ונשבחך ונברך את שם קדשך, כאמור: ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. <br /><br /><br />אמרו רבותינו במדרש רבה (קהלת פרשה ז פ"ו): אמר רבי ברכיה, גמילות חסד בתורה - בראשה, ובאמצעיתה, ובסופה. בראשה דכתיב: "ויבן ה' אלהים את הצלע" מלמד שקילעה הקדוש ברוך הוא לחוה, והביאה אל האדם, ונעשה שושבין להם. ובאמצעיתה דכתיב: "וירא אליו ה' באלני ממרא" מלמד שביקר את אברהם כשהיה חולה, וכן נאמר: "ויברך אלהים את יצחק בנו" זו ברכת אבלים, שניחמו לאחר מיתת אברהם אביו. בסופה שנאמר: "ויקבור אותו בגיא" שקבר את משה רבינו. ע"כ. נמצאנו למדים, שהעוסק בגמילות חסדים, הרי הוא הולך בדרך ה' יתברך ובאורחותיו הטהורות, ועל זה אמרו בפסיקתא זוטרתא (דברים פרשת ראה): "אחרי ה' אלהיכם תלכו" זו דרכיו של הקב"ה, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן. מה הוא גומל חסדים אף אתה כן. <br /><br /><br />זיכני ה' יתברך בטובו הגדול, לסיים חיבור זה העוסק במצות גמילות חסדים אשר היא אחד מעמודי התווך של העולם, ובלעדי מצוה זו אין העולם יכול לעמוד ולהתקיים, ומצוה זו מגינה על האדם מהיסורים, כמו שכתב רבינו יונה באגרת התשובה: עבר אדם על כריתות או מיתות בית דין, תשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקים. ולהגן עליו מן היסורין, ירבה צדקה, שנאמר וצדקה תציל ממות. וישתדל שיעשו אחרים. וכן ישתדל במצות גמילות חסדים. לעזור את חבירו בעצתו ובהשתדלותו, וידבר על לב העני נחמות, ויעסוק במצות ביקור חולים וקבורת מתים ותנחומי אבלים. ותלמוד תורה כנגד כולם, שיעמול בתורה ויטרח בה, ותדד שנתו מעיניו עליה ויהיה זה הטורח במקום יסורין. <br /><br /><br />ולך נא ראה מה שכתב המקובל הקדוש רבי משה קורדובירו זיע"א בספר תומר דבורה (פרק ראשון) וזו לשון קודשו: יש היכל ידוע של מלאכים הממונים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא, והקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל, מפני שהוא חפץ בחסד; ועם היות שהם חייבים, אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם עליהם. ע"כ דב"ק. <br /><br /><br />וכתב בספר מסילת ישרים (פרק ד) בדרך קנית הזהירות: יעקב, על ש***אפו ברחל שאמרה לו הבה לי בנים, אמרו במדרש, בזו הלשון: אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך עונים את המעוקות? חייך, שבניך עומדים לפני בנה. ולפי שנתן את דינה בתיבה כדי שלא יקחה עשו, אף על פי שכונתו היתה ודאי לטובה, אך לפי שמנע חסד מאחיו, אמרו במדרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא, "למס מרעהו חסד", לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי היא נשאת דרך איסור. ע"כ. ראה מה הגיע לבחיר האבות, בעבור שמנע חסד מאחיו הרשע, ומזה נלמד שעל אחת כמה וכמה צריך להיזהר שלא להימנע מעשיית חסד עם אחינו בית ישראל הכשרים. <br /><br /><br />בעומדי בשער הספר הנוכחי, אשא תפילה לאל נורא עלילה, שיהי רצון שאזכה שחיבורי זה יעשה נחת רוח לה' יתברך ויתעלה, ויביא תועלת לעם ישראל, ויתרבה על ידינו כבוד שמים תמיד. ואציגה כאן דברי רבין חסידא רבי אליעזר פאפו בספרו אורות אלים (עמוד מח) שהביא דברי הירושלמי (מסכת שקלים פרק ב ה"ה): <br /><br /><br />אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כניסיות ובבתי מדרשות. שמעון בן נזירא בשם רבי יצחק אמר, כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה, שפתיו רוחשות עמו בקבר, שנאמר: דובב שפתי ישנים, מה כמר של ענבים זה כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף שפתותיהם של צדיקים כיון שאומרים דבר הלכה מפיהם של צדיקים, שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר, מה הנאה לו, בר נזירא אמר, כהדין דשתי קונדיטון, ר' יצחק אמר כהדין דשתי חמר עתיק, אע"ג דשתי ליה, טעמא בפומיה גדול. <br /><br /><br />וכתב על זה האורות אלים בזו הלשון: גם אני שפל אנשים אבקש מאת ה', עושה צדקות עם כל בשר ורוח יעשה עמי צדקה וחסד, ויזכני שאחדש חידושים רבים לאמיתה של תורה, ואכתוב רובי תורה במועצות ודעת להדריך זרעי וכל בית ישראל בדרך הישר והטוב, ויהיו דברי נאמרים בבתי מדרשות, ויהיו דברי ערבים ומקובלים לשומעיהם, ויעשו דברי פירות לעשות נחת רוח ליוצרינו. אנא האל אב הרחמן מלא שאלתי זאת, אם לא בזכות - ברחמים. <br /><br /><br />וגם אל כל יודעי ספר אשר בכל דור ודור, אבקש זאת מאתם, שיעשו עמי חסד של אמת וישתדלו לקרוא דברי בפה מלא. ואתם בני וכל זרע אחרי, כבדוני בזאת ולמדו היטב, ובפרט דברי התוכחות והנהגות טובות וצוואות אשר אנכי מצוה אתכם, תשתדלו לדרשם ברבים ושיאמר עליהם קדיש, אולי אבנה מאיזה אדם שיכנסו דברי באזניו ויהיה לי למשיב נפש. עד כאן דב"ק. <br /><br /><br />תודה וברכה מיוחדת עלי להביע להורי היקרים, אשר גידלוני על ברכי התורה, ודאגו לי בשחר נעורי לכל מחסורי, כדי שאלמד תורה בישיבה, ללא טרדה והפרעה. יהי רצון שבורא עולם יאריך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים בבריאות טובה והצלחה רבה, ויהא ביתם מלא ברכת ה', ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, ויזכו לראות בשמחת כל יוצאי חלציהם, ועיניהם תחזנה בשוב ה' שיבת ציון. אמן. <br /><br /><br />וימלא פי תהילה וברכה לנות ביתי היקרה והמסורה, אשת חיל עטרת בעלה, אשה יראת ה' היא תתהלל, מרת שושנה תחי', אשר מידה הייתה לי זאת להגיע עד הלום, שתמיד עומדת לימיני ומסייעת לי בכל יכולתה, כדי שאוכל לשבת באוהלה של תורה, ושלי - שלה הוא. ויהי רצון שבורא עולם ייתן לה כח ובריאות איתנה ועזר וסיוע להמשיך לעמוד על המשמר, ותיזכה להמשיך ללמד את בנות ישראל את הדרך הישרה אשר ילכו בה, ונִזכה יחד לגדל ולחנך את ילדינו בדרך התורה והיראה בבריאות טובה עד זִקְנה ושיבה, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרענו עד עולם. אמן. <br /><br /><br />ולפי סיום אברך את הגבאים היקרים המסורים שמחזיקים את בית הכנסת "אהל אברהם" במסירות ובאהבה ומשתדלים שלא יחסר שום דבר בין ברוחניות ובין בגשמיות, הלו הם - ר' מנשה דבי, נסים בוטון, וליאון שקי הי"ו. ואשא תפילה לאל נורא עלילה, שנזכה בקרוב לסיים את בנית הבנין החדש והגדול של בית המדרש ובית הכנסת "אוהל אברהם" על שם הצדיק הגדול רבי יחיאל אברהם פיש זצ"ל, ויהי רצון שזכותו תעמוד לנו שניזכה להקים עולה של תורה ולברך על המוגמר בשעה טובה במהרה. אמן. <br /><br /><br />וכמו כן תודתי נתונה לידיד נפשי הרב החשוב רבי דוד עזריה שליט"א משגיח ור"מ בישיבת עטרת חכמים חולון, שעבר עימי על הלכות אבידה הכתובים בספר הנוכחי, והעיר והאיר הערות והארות חשובות, תהיא משכורתו שלימה מאת ה', ויזכה להמשיך להרביץ תורה בתללמידים. אמן. <br /><br /><br />קראתי את שם הספרים "ואין למו מכשול", כדי לרמוז את ראשי התיבות של שמי בתוכו, כי המילה "אין" היא ראשי תיבות של "נאום אברהם ישראל". וכבר גיליתי דעתי בספרי הקודמים, שכל כוונתי בחיבורי ובלימודי, לעשות נחת רוח ליוצרי, וכל מחשבה שאינה לפי רצונו יתברך, בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא, וכל רצוני הוא לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראינו. <br /><br /><br />עם חיתום שורותיי אלה, אפרוש כפי אל ה' בתחינה ותפילה, שלא יסיר חסדו ואמתו מאתי כל הימים, ויזכני לשבת כל ימי חיי בד' אמות של הלכה להגות בתורה ה' יומם ולילה מתוך הרחבת הלב וישוב הדעת, ונזכה לזכות את הרבים, ולקרב רחוקים צמאי דעת המבקשים להכיר את דרך החיים הנִצחיים. ועוד אזכה בחסד ה' להוציא לאור את שאר ספרי הנמצאים בכתב יד, ונזכה לראות בשוב ה' שיבת ציון, ובא לציון גואל, והיה ה' למלך על כל הארץ, במהרה בימינו אמן. <br /><br /><br /><br /><br /><br />--------------------------------------------------------------------------------<br /><br /><br />שער האגדות<br /><br /><br /><br /><br /><br />--------------------------------------------------------------------------------<br /><br /><br />פרק א - גמילות חסדים<br /><br /><br />נאמר בתחילת מסכת אבות: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". <br /><br /><br />וכתב בספר ראשית חכמה (שער הענוה פרק ז), שאילולא שקינא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי היה מקנא? כששאל למלכי צדק ['שם' בנו של נח] כיצד יצאת מן התיבה, אמר לו: בזכות גמילות חסדים שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה היה לכם בתיבה לעשות גמילות חסדים, וכי היו שם עניים? והלא לא היו שם כי אם נח ובניו ועם מי עשיתם חסד? אמר לו: עם הבהמות וחיות ועם העופות, כי לא היינו ישנים, אלא היינו נותנים לפניהם מאכלם. <br /><br /><br />באותה שעה אמר לו אברהם: אילולא שעשיתם חסד עם הבהמות והחיות והעופות, לא הייתם יוצאים מן התיבה, ואני אם אעשה חסד עם בני אדם שנבראו בצלם אלהים, על אחת כמה וכמה. באותה שעה - ויטע אש"ל בבאר שבע - אכילה שתיה לויה. ע"כ. <br /><br /><br />נמצאנו למדים, שקיום כל העולם היה בזכות עשיית חסד, ולולא זה, לא היו יוצאים נח ובניו מן התיבה, והעולם היה שומם עד עצם היום הזה. ועל כן נאמר "עולם חסד יבנה", שבזכות החסד שעשו נח ובניו בתיבה, המשיך העולם להתקיים. וכתוב באבות דרבי נתן (פרק כט): תנחומי אבלים, ובקור חולים, וגמילות חסדים, מביאים טובה לעולם. <br /><br /><br /><br /><br />מעלת הגומל חסד בממונו<br /><br /><br />לפעמים נדמה לאנשים, שאדם ההולך בצורה פשוטה ועובד במקצוע שאינו מכובד, אין מה להתפעל ממנו וממעשיו, שהרי מה כבר אפשר למצוא באחד כזה. אבל שרואים אדם הדור בלבושו, וזקנו ארוך ומסודר, ונודע שמו ברבים, אזי נוהגים בו כבוד ושמחים להיות במחיצתו. הסיפור שלפנינו ימחיש לנו לאיזה מעלות יכול להגיע אדם פשוט, בזכות גמילות חסדים אחת שעשה בחייו. <br /><br /><br />מעשה באיש אחד שהיה תלמיד חכם חסיד ועניו, וביקש מאלהיו להודיעו מי יהיה אחד מחבריו בעולם הבא, וצם ימים רבים והֵרְבַּה בתפלה ות**, עד שנאמר לו בחלום, שפלוני הקצב יהיה מחבריו בעולם הבא. הקִיץ החסיד משנתו, והיה דואג ונאנח עד מאוד. <br /><br /><br />חזר שנית להתענות ולחלות את פני ה' שיודיעו מי יהיה חבירו, ושוב אמרו לו בחלום, שכבר הודיעו לו שחברו בעולם הבא הוא פלוני הקצב! כשומעו דבר זה, נדהם ונאנח ובכה בכי גדול על דבר זה. <br /><br /><br />והנה שמע קול קורא אליו מהשמים ואומר: לולא שאתה חסיד ויש בך מעשים טובים, היית חייב מיתה. מדוע***לך על ששמעת שהקצב הוא מחבריך?! הידעת את אשר עשה הקצב מעשים טובים שלא יוכל כל אדם לעשות, ומעלתו מעלה גדולה בעולם הבא. <br /><br /><br />קם החכם בבוקר, והלך לחנותו של הקצב, וישב עמו ואמר לו: רצוני שתודיעני מעשיך וחסדיך בעולמך. אמר לו הקצב: אדוני, אתה רואה מלאכתי, ומימה שאני מרויח, אני נותן חצי לצדקה, ומהחצי השני אני מפרנס את נפשי ונפשות בני ביתי. <br /><br /><br />אמר לו החכם: אנשים רבים נותנים צדקה יותר מזה, אבל הודיעני אם עשית דבר גדול שלא יוכל לעשות שום אדם אחר! <br /><br /><br />החריש הקצב שעה גדולה, ואז אמר לו: אדוני, נזכרתי בדבר שעשיתי לפני כמה שנים, וזה תוכן הסיפור: <br /><br /><br />באחד הימים הייתי מתעסק במלאכתי, והנה אוֹרְחַת גויים באה וכמה שבויים עימם, וביניהם נערה קטנה בוכה במר נפשה. קרבתי אליה ואמרתי לה: בתי, למה תבכי ולמה תצעקי? ותֹאמר לי: אדוני, אני יהודיה, ואני מפחדת שמא יוציאוני הגוים האלה מכלל ישראל, ורצוני שהיהודים יפדוני מיד הערלים הללו. <br /><br /><br />כשוֹמעִי דבריה, חמלתי עליה ואמרתי לה: אני אפדך! הלכתי לאדוניה, וקניתי אותה בדמים מרובים יותר מממוני, והבאתיה לביתי, וגידלתיה עד שבגרה. <br /><br /><br />זיכני ה' יתברך לבן יחיד, וכשהגיע בני לגיל (21), דברתי עמו, ואמרתי לו שרצוני שישא את הנערה הזאת לאשה, ואני אתן להם בגדים ותכשיטים חשובים מאוד. ויאמר לי בני: הנני בידיך עשה הטוב בעיניך! <br /><br /><br />שמחתי לשמוע שבני מסכים לנשוא אותה, והכנתי להם כל צרכיהם, מחוט ועד שרוך נעל לא חסרתי דבר, ועשיתי סעודה גדולה לכבוד החופה, ולא הנחתי מכל בני עירי אחד שלא בא לחופה, וגם כל העניים באו, והושבתי אותם עם בני העיר כדי שלא יתביישו, ושמתי לפניהם מאכלים ומעדנים, ואכלו ושתו, והיו שמחים וטובי לב. <br /><br /><br />והנה שמתי לב, שבאחד השולחנות לא היו אוכלים כלום, נגשתי לשם ושאלתי: אחי למה אינכם אוכלים כלום? שמא מצאתם במטעמי איזה דבר לא טוב? ויאמרו לי: העני הזה שהושבת עמנו, בוכה מהעת שישב כאן עד עכשיו, ולכן אנו לא נוכל לאכול מפני אנחתו. <br /><br /><br />לקחתי את העני בידי, והוצאתיו לחוץ ואמרתי לו: אחי, הודיעני מה יש לך ואל תעלים ממני כלום, אם יש לך חובות, אתן לך ממון לשלם, ואם אתה צריך הלואה, אתן לך. <br /><br /><br />ויאמר לי העני: אין עלי חוב ואיני צריך הלואה, אבל אני בוכה על הנערה שאתה משיא אותה לבנך, שהיא מעיר פלונית, ואני קידשתיה לפני כמה שנים, והיא מאורסת לי, והנה שטר האירוסין בידי. הוציא העני את השטר ואראה לעשיר שאכן היא מאורסת לו. <br /><br /><br />אמרתי לו: האם יש לך סימן בנערה הזאת שהיא שלך? ויאמר לי: ראיתיה פעם אחת בבית אביה, וראיתי בגופה סימן כזה וכזה במקום פלוני. האמנתי לדבריו, ואמרתי לו שאני אמלא את רצונו. <br /><br /><br />קראתי לבני ואמרתי לו: בני, אתה עשית רצוני והסכמתה להתחתן עם הנערה הזאת, ועתה רצוני שתמלא את בקשתי. ויאמר לי בני: כל אשר תאמר לי אעשה ולא אמרֵה את פיך. <br /><br /><br />אמרתי לבני: הנערה הזאת היא מאורסת לאדם אחר, ואותו אדם נמצא כאן, ולכן עשה רצוני ותן לו את הנערה והוא יחגוג את החתונה במקומך! <br /><br /><br />הסכים בני לדברי, והבאנו את האיש האורח ואת הנערה, וערכו את החופה ולאחר החתונה, הבאתי להם כל מה שהיה מוכן בבית עבור בני, וישבו עמי ימים רבים, עד שרצו לשוב לעירם, ונתתי להם מתנות טובות וצדה לדרך ואשלחם בשלום, ושאלתי בכל עת לעוברי דרך בשלומם. <br /><br /><br />כששמע החכם את הסיפור שסיפר לו הקצב, אמר לו בהתפעלות: ברוך אתה לה' שהניחותַ את לבבי ושימחתני, כי אתה עתי להיות אחד מחברי בעולם הבא. (אוצר המדרשים עמוד 320). <br /><br /> <br /><br /><br /><br />כיצד בודקים אם האשה טובה<br /><br /><br />מסופר במדרש, שלאחר שגירש אברהם את ישמעאל מביתו, הלך ישמעאל ולקח לו אשה מבנות מואב ושמה 'עשייה'. לאחר (3) שנים, הלך אברהם לראות את ישמעאל, ונשבע לשרה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. <br /><br /><br />הגיע אברהם לביתו של ישמעאל, ומצא שם את אשתו. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא עם אמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עיפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לא לחם ולא מים! אמר לה: כשיבא ישמעאל, תגיד לו במילים האלו: "החלף את מפתן ביתך, מפני שאינה טובה לך ולא ראויה לך"! <br /><br /><br />כשבא ישמעאל לביתו, אמרה לו אשתו את הדברים שאמר לה אברהם, והבין ישמעאל מה היתה כוונתו של אביו, ושילח אותה מביתו. <br /><br /><br />הלכה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ו'פטימה' שמה. לאחר (3) שנים נוספות, הלך אברהם לראות את ישמעאל, והגיע לשם בחצי היום, ומצא את אשתו החדשה של ישמעאל. אמר לה: היכן ישמעאל? אמרה לו: הלך להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עייף אני מהדרך. מיד הוציאה ונתנה לו. <br /><br /><br />עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב, וממון וברכות. וכשבא ישמעאל סיפרה לו אשתו את הדברים שהיו עם אביו, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמיו עליו כרחם אב על בנים. (ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פב). <br /><br /><br />מכאן רואים אנו, שהמבחן הגדול שניתן לאדם לבחון את האשה שעומד להתחתן עימה - האם היא ראויה לו או לא, זהו על ידי שבוחן אותה אם היא אוהבת לגמול חסדים עם הזולת או לא. ולכן כאשר ראה אברהם אבינו שאשתו של ישמעאל אינה אוהבת לגמול חסדים, רמז לו להתרחק ממנה. אולם כשהאשה גומלת חסדים, אזי מביאה היא ברכה לביתה, כפי שהיה עם אשתו השניה של ישמעאל, שבזכות החסד שעשתה עם אברהם, זכתה לברכתו. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />הצלה בזכות חסד לשם שמים<br /><br /><br />מעשה באדם אחד שהיה לו עושר גדול ואוצרות זהב וכסף בידו ואבנים טובות, והיה האיש ההוא קמצן גדול שאין כמוהו בכל העולם. ולא היה הולך לבית הכנסת מפני שהיה מפחד שיבקשו ממנו לתת פרוטה לצדקה. <br /><br /><br />אומנם מצוה אחת ויחידה היתה לו, שאותו האיש היה מוהל, ואם היתה מזדמנת לו ברית מילה, היה הולך לכל מקום שהזמינו אותו אפילו אם היה צריך ללכת מביתו זמן רב, ובנוסף לכך היה גומל חסד עם אבי הבן, ולא היה נוטל שום שכר על עשיית הברית. <br /><br /><br />ויהי היום, בא אליו משחית אחד בדמות איש רגיל, ואמר לו: בשעה טובה אשתי ילדה לי בן זכר, ועל כן אני מבקש ממך שתבוא אל הברית למול את בני. <br /><br /><br />מיד כששמע זאת המוהל, הלך לביתו ולקח הסכין של המילה עמו, וישב על העגלה והלך עם אותו האיש שביקש ממנו למול את בנו, כי הוּא סבר שזהו איש מבני האדם, ולא ידע שהיה זה אחד מן החיצוניים. <br /><br /><br />נסעו שניהם בעגלה, ועברו במקומות אשר לא עבר בהם איש, ולאחר יומים רצופים של נסיעה, הגיעו ביום השלישי לעירו של אבי הבן, והוא הוליכוֹ לביתו. <br /><br /><br />המוהל ראה לפניו כפר קטן שהיו בו כעשרים בתים, אבל הבתים היו יפים מאוד, וכשבא לביתו של אבי הבן, ראה המוהל שהוּא עשיר גדול וכל טוב היה בביתו, בשר ודגים גדולים, ולקח הבעל הבית הסוס שלו ונתן ליד עבדו ליתן לו מספוא, ולא הרגיש המוהל שאבי הבן הוּא שד ומזיק. <br /><br /><br />ויהי כאשר פנה בעל הבית לעסקיו, הלך המוהל לחדר אשר היולדת שמה, וכשראתה היולדת את המוהל, שמחה שמחה גדולה וקראה לו לשלום, ואמרה לו: בא אלי אדוני ואני אגלה לך סוד גדול. <br /><br /><br />ניגש אליה המוהל, והאשה פתחה פיה ואמרה: דע לך, שבעלי הוּא שד ומשחית, ואני באה מזרע אנשים. כשהייתי קטנה, לקחו אותי השדים מהורי ואני אבודה אצליהם, וכל מעשיהם הבל וריק ומעשה תעתועים. ואני מצוה אותך למול את בני הנולד לי מהם, ועוד אני מזהירה אותך, להציל את נפשך, ועל כן תיזהר שלא לאכול מהם שום מאכל ולא ולשתות שום משקה, ולא לקחת שום מתנה לא מבעלי ולא משום אחד מהם! <br /><br /><br />כששמע המוהל את דבריה, חרד לבו ונתיירא מאד. ויהי לעת ערב, באו הרבה אנשים ונשים מהכפר בסוסים ובעגלות, ודמות כולם היתה כדמות אנשים רגילים, אך כולם היו מזיקים ומשחיתים, וכולם ישבו לערוך לימוד של "ברית יצחק". וכשהגיע זמן הסעודה, הפצירו במוהל ליטול את ידיו ולשבת עימהם לסעודת מצוה, אך המוהל סירב לאכול ולשתות, ואמר להם שהוא עייף מהדרך, ואינו יכול לאכול. <br /><br /><br />למחרת הלכו כולם לבית הכנסת, והתפללו שמה, והוכרח המוהל להתפלל עימהם. לאחר התפלה הביאו את התינוק, ומל אותו כמנהג כל בית ישראל. לאחר מכן אמרו לו שישתה מעט יין כמנהג המדינה, ויאכל מיני מתיקה, אך הוא לא אכל ולא שתה, ואמר להם שהוא בתענית חלום. <br /><br /><br />כששמע זאת אבי הבן, אמר לו, שמאחר והוא טרח כל כך כדי לבוא למול את בנו, יערוך לכבודו סעודה גדולה בלילה לאחר שיסיים תעניתו. וכל כונתו של בעל הבית היה, שיהנה המוהל מפִתוֹ ומפרנסתו, ואז יהיה לו שליטה עליו, ולא ידע מאומה שאשתו גילתה לו שהוא שד ומשחית. <br /><br /><br />ויהי לעת ערב, ערכו סעודה גדולה לכל אנשי הכפר, ואף על פי כן המוהל לא אכל ולא שתה איתם מאומה, ואמר להם שראשו ואיבריו כבדים עליו. והמה אכלו ושתו כל מעדני עולם. <br /><br /><br />ויהי כטוב לבם ביין, אמר בעל הבית למוהל: קום ולך עִמדי לחדר אחד! נתיירא המוהל ואמר בדעתו, שכנראה הגיע זמן קצו למות. קם והלך עמו לחדר אחד, והראה לו בעל הבית כלים מכלים שונים שהיו עשויים מכסף טהור. אחר כך היה מוליכו לחדר שני והראה לו כלי זהב, ואמר לו טול כלי אחד לזכרון. <br /><br /><br />אמר לו המוהל: יש לי כלים של זהב ושל כסף, ויש לי כל טוב שבעולם, כלים טובים ומרגליות, טבעות ויהלומים וענקים לרוב, ואיני חפץ במהומה. <br /><br /><br />לאחר מכן הוליך אותו לחדר אחד שהיה בו הרבה מפתחות, וכשהתבונן המוהל על המפתחות, היה נדמה לו שאותם מפתחות דומים בדיוק למפתחות של חדר האוצרות שבביתו. <br /><br /><br />כשראה בעל הבית שהמוהל תמהה, אמר לו: דע לך, שבגלל שגמלת חסד עמדי, והלכת עמי דרך כל כך ארוכה כדי למול את בני, וראיתי שהשם איתך שלא אכלת ולא שתית ולא לקחת מאומה מרשותי, לכן אני אגלה לך, שאני הוא הראש של השדים הממונים על אותם בני אדם שהם קמצנים בטבעם, ומסור בידינו כל המפתחות של האוצרות שלהם, כדי שלא יהא בהן כח ורשות לעשות בהן איזה צדקה וגמילות חסד, ואף כדי להשתמש בכסף לעצמם כדי להתענג ולקנות איזה מאכל טוב או מיני מגדים אין להם רשות. ובגלל שאתה גמלתני חסד גדול, קח את צרור המפתחות הללו, ואל תירא, חי ה' שלא יארע לך שום רעה. <br /><br /><br />ויקח המוהל את המפתחות והלך בשמחה לביתו. ובבואו לביתו נהפך לבבו ונעשה לאיש אחר, ותיכף בנה בנין של אבנים גדול ומפואר מאוד, ועשה צדקה ופירנס את העניים, והיה מלביש הערומים, והפליא לעשות עד יום מותו ונפטר בשם טוב. <br /><br /><br />מסיפור זה נלמד, שמי שהוא קמצן גדול ואינו גומל חסד בממונו, הרי הוא ברשות הסיטרא אחרא, וביד המזיקים ששורים על הממון. אבל מי שהוא ותרן בממונו וגומל חסד עם הבריות, אזי הוּא מסיטרא דקדושה. ולכן יראה האדם שלא יהא קמצן יותר מדאי, כדי שיזכה להכניס עצמו בקדושה, ויזכה גם כן לעולם הבא. (קב הישר פרק כה). <br /><br /> <br /><br /><br /><br />בן צדיק בזכות עשית חסד<br /><br /><br />מספר בספר מדרש תלפיות: הגאון רבי אברהם דפיסה זצ"ל, בא לעולם בזכות תפילת חכמי ישראל. ומאורע המעשה היה, שבהיות גלות ספרד, היו בורחים משם יהודים ועוברים לארץ תוגרמה, והיה זקנו של רבי אברהם דפיסה, מקבל עניים ועשירים, ומכלכלם, ולאחר מכן היה מלוה אותם, ומספק להם מזון כפי הנצרך להם, ובזבז על כך ממון רב. <br /><br /><br />ויהי היום, הגיעו לביתו ארבעה זקנים חכמים גדולים הבאים מהגולה, ובראותם את עוצם כבוד תפארתו, ונפשו החסידה והנדיבה שדואג לכל אותם הגולים, שאלו אותו מה בקשתו מהקדוש ברוך הוא, והשיב להם שרצונו לקבל בנים חכמים. אמרו לו: בטח בהשם שיצא תוך שנה בן מחלציך, ואותו הבן יתחכם מאוד ותקרא לו 'אברהם', וזה יהיה לסימן שעשית חסד עם זרע אברהם. ואכן זכה שיצא ממנו אותו גאון, שהיה חכם בכל המושכלות. <br /><br /><br />וכבר כתב החפץ חיים: נאמר בתהילים: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים". ולכאורה קשה, כיצד יתכן שדוד מכנה את החסד ל"רודף", והרי רודף זה אדם שבה להזיק לחבירו, והעושה חסד עם חבירו הרי הוא מצילו ולא רודפו? <br /><br /><br />וביאר החפץ חיים, שלפעמים נדמה לאדם שהתעסקותו בטוב וחסד נעשית לו כרודף היורד לחייו, כי אין לו פרטיות, וזמנו נגזל, ושלום ביתו מושבת. ועל זה נתכוון דוד, שעדיף שרודפים כאלה יבואו עליו, ולא יבואו במקומם רודפים אחרים חלילה, וממילא יקוים בו סיום הפסוק "ושבתי בבית ה' לאורך ימים". <br /><br /> <br /><br /><br /><br /><br />--------------------------------------------------------------------------------<br /><br /><br />פרק ב - ביקור חולים<br /><br /><br />אחת מהמצוות היקרות שזיכנו ה' יתברך היא - מצוות ביקור חולים, ולמדנו מצוה זו מהקדוש ברוך הוא, שכאשר אברהם אבינו היה חולה, בא ה' יתברך בכבודו ובעצמו לבקרו. ומכאן למדו רבותינו, שגם הגדול ביותר, צריך ללכת לבקר את הקטן ממנו, ואין לו לחוס על כבודו. <br /><br /><br />ומספרים על הגאון רבי משה מחבר ספר 'נזר הקדש', שהיה רב העיר קיידאן - עירו של החזון איש, והיה לומד חברותא עם החזון איש, ואף על פי שהחזון איש שהיה צעיר לימים ממנו, רב העיר לא היה חס על כבודו והיה לומד עימו. <br /><br /><br />והנה באחד הימים כאשר בא החזון איש ללמוד עם רב העיר, אמר לו החזון איש: כבוד הרב, יענקלה הפחח חולה, והנני מבקש שנלך שנינו ביחד לבקרו כדי לקיים מצות ביקור חולים! <br /><br /><br />אמר לו הרב: מה כבודו מדבר? הרי לא נהוג שרב העיר הולך לביתם של אנשים כלל, כי אין זה מכבוד התורה, [כך היה הנוהג בעיירות בחו"ל, שהרב לא היה הולך כי אם לחתונה ומברך את החתן והכלה, אבל לא היה הולך לביתם של אנשי העיר]. <br /><br /><br />אמר לו החזון איש: יראה כבודו; אשתו של יענקלה אינה מעריכה את בעלה כראוי, ובגלל זה נוצר מצב בו החל השלום בית שלהם להיות רופף עד מאוד. ואם נלך שנינו לבקרו, הרי כתוצאה מכך, יהיה מזה רעש גדול שהרב בא לבקר את יענקלה, וכשתראה אשתו את הכבוד שחלק הרב לבעלה, אזי תנהג בו בכבוד הראוי לו, ויחזור השלום לביתם!!! <br /><br /><br />כששמע זאת הרב, הסכים ללכת עם החזון איש כדי לבקר את יענקלה, ואכן למחרת כל העיר רעשה מזה. ואשתו, כמובן, לא חדלה להתפאר בפני אחרים על כך שהרב חלק כבוד כזה גדול לבעלה. ומאז נעשה שם שלום בית... (זקניך ויאמרו לך) <br /><br /><br /><br /><br />להרגיש בצער הזולת<br /><br /><br />הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה רגיל לספר על הגאון "ברך טעם"; שפעם עשה שידוך לבנו עם בת של גביר עשיר גדול, ובאותה תקופה השואב מים של העיר חלה, והרב היה בצער גדול ולא יכל להתרכז, ולא יכל לאכול, והיה מתפלל עליו שיבריא. <br /><br /><br />פעם הגיעו המחותנים וראו שפני הרב אינם כתמול שלשום, וחשבו אולי הרב רוצה לחזור בו מהשידוך, אמרו להם משפחת הרב, שכל זה אינו בגללם, אלא בגלל שואב המים שחולה. כששמעה זאת המשודכת, נכנסה לרב ואמרה לו: מה הרב עושה, אמנם נכון שצריך להתפלל עליו שיבריא, אבל עד כדי כך להצטער. כששמע זאת הרב, ביטל מיד את השידוך, באומרו: אם אין לאשה הזאת שום רחמנות, ואינה משתתפת בצערו של הזולת, לא ראוי להשתדך אתה... <br /><br /><br />מסופר על רבי חיים שמולאביץ', שבעיצומה של מלחמת השחרור, נולד לו בן, וברית המילה היתה בבית החולים. באותו זמן, היו פגזים נוחתים מכל עבר ומרעידים את קירות הבית, וכדי להגיע מהבית לבית החולים, היה צריך להמתין לנפילתו של הפגז, ולרוץ ולתפוס מחסה בפתח אחד הבתים, ושוב להמתין לנחיתתו של פגז נוסף, ושוב למהר ולמצוא מסתור בפתחו של בית אחר. <br /><br /><br />והנה תוך כדי התקדמות בין פגז לפגז, הבחין רבי חיים בילד שהיה חבוש בידיו וברגליו עקב פגיעת פגז. נעצר הרב והחל לבכות. אחד מבני המשפחה שליוה את הרב זעק לעברו למהר ולתפוס מחסה. אך רבי חיים לא היה מסוגל לזוז ממקומו, והמשיך להתבונן בילד הסובל, כשהוא בוכה על כאבו, ולא שם ליבו שגם הוא נתון בסכנה. <br /><br /><br />כששאלוהו לפשר מעשיו, השיב ואמר: סכלים חושבים שלשאת בעול, פירושו - שצריך לעזור לשני, וכאשר אדם נפגע וכבר חבשו אותו בידיו וברגליו, כבר אי אפשר לעזור לו. לא ולא! נכון שלעזור אי אפשר, מה עם הנשיאה בעול, כלומר - להתחלק עמו בכאב, ולהרגיש את צערו. <br /><br /><br />כאשר אדם נושא חבילה כבידה, כולם מבינים שצריך להגיש לו עזרה. אך כאשר נושא חבילת יסורים - צריכים להטות את הלב! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, שכאשר תלמיד חכם סובל, צריך כל אחד שיחלה עליו. כלומר, לא צריך לעשות עבורו משהו, אלא כשאי אפשר להגיש עזרה פיזית, צריך לקחת את צערו של השני ללבנו, ולהרגיש ביסוריו... <br /><br /><br />וכדי להרגיש באמת את צערו של השני, צריך ללכת לבקרו בשעת חוליו, וכשרואה כיצר מתייסר החולה, אזי קל לו יותר להרגיש את צערו של החולה, וממילא יתעורר לבקש עליו רחמי שמים, ויתפלל עליו מעומק לבו. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />להתמסר לחולים<br /><br /><br />מסופר בגמרא על רבי יהושע בן לוי שהיה מטפל באנשים שהיה להם מחלה מדבקת. כשהגיע זמן פטירתו, הגיע אליו מלאך המות כשסכינו שלופה בידו. ביקש ממנו רבי יהושע שיראה לו ברגעיו האחרונים את מקומו בגן עדן. הסכים לכך מלאך המות, אך לפני שלקחו לשם, פנה אליו רבי יהושע ואמר לו שישאיל לו את סכינו, מפני שמתיירא הוא ממנו. הסכים המלאך ונתן לו את סכינו, ולקחו לגן עדן. <br /><br /><br />כשהגיעו לגן עדן, הגביה אותו מלאך המות והראה לו את מקומו. כשראה רבי יהושע את מקומו, מיד קפץ ונכנס לשם בעודו חי, וכשניסה המלאך להוציאו משם, נשבע רבי יהושע שלא יצא משם. ומאחר שמימיו לא עבר על שבועתו, וכך זכה ליכנס חי לגן עדן. <br /><br /><br />לאחר זמן מה, הגיע זמן פטירתו של רבי חנינא בר פפא וביקש גם הוא ממלאך המות להראות לו את מקומו בגן עדן? אך מלאך המות סירב. אמר לו רבי חנינא: וכי יש דבר בתורה שלא קימתי? אמר לו מלאך המות: האם טיפלת בחולים שמחלתם מדבקת כמו שנהג לעשות רבי יהושע בן לוי?! ולכן לא זכה רבי חנינא למה שזכה רבי יהושע. (כתובות עז:). <br /><br /><br />רואים אנו, שאף על פי שאדם לומד ומקיים את כל התורה, בכל זאת אדם שמשתתף ונושא בצער הזולת והולך לטפל בחולים שאף אחד אינו דואג לבקרם, יכול להגיע לדרגות נשגבות ונעלות יותר מאותו שלמד את כל התורה. ואמרו חכמינו ז"ל, שכל המבקר את החולה, ניצול מדינה של גיהינם. וזאת משום שנושא בעול ובצער הזולת. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />סופו של הנמנע מלבקר חולים<br /><br /><br />הנה לפנינו מעשה שהיה בימינו, שימחיש לנו עד כמה אדם צריך לבקר חולים ולהשתתף בצערם ולדאוג להם עד כמה שיש באפשרותו, ומי שנמנע מכך, אזי הגלגל יכול להסתובב גם אליו חס ושלום. <br /><br /><br />בספר "אנשים מספרים על עצמם", מסופר על שתי חברות בנות (15) [מיכל ומירב], שהיו חברות בלב ובנפש, וכל אחת הרגישה בת בית אצל חברתה. והנה אחת החברות בשם מיכל, קיבלה את המחלה הנורא ברֵאות, ועכב כך היתה מדוכאת מאוד. <br /><br /><br />אמא של מירב, אסרה עליה ללכת לבקר את מיכל, מפני שהיא מאוד מפחדת מהמחלה בגלל שאבא שלה נפטר ממנה, ולכן היא רוצה להרחיק אותה מכל דבר שקשור למחלה ההיא. וככל שניסתה הבת לשכנע את אמה שמיכל צריכה עידוד בשעות קשות אלו, והיא חייבת להיות לצידה, האמא לא רצתה לשמוע על כך. <br /><br /><br />באחד הימים התקשרה אמא של מיכל לאמא של מירב, והתעניינה קצת בכעס, מדוע בתה לא באה לבקר את מיכל ברגעים קשים אלו. אמא של מירב ניסתה להתחמק בכל מיני תירוצים, אבל בסוף הודתה שאינה רוצה שבנה תדבק מהמחלה. אמא של מיכל נפגעה מכך, וטרקה את הטלפון. אך אמא של מירב אמרה: "בשביל הבת שלי, אני מוכנה שכל העולם יכעס עלי". <br /><br /><br />יום אחד הרגישה מירב סחרחורת בראש. ולאחר בדיקות מקיפות, התברר שיש לה גידול ממאיר בראש. ומיד אשפזו מירב באותו מקום שמאושפזת חברתה מיכל. וכעת אמא של מיכל ואמא מירב נפגשות שם יום יום... <br /><br /><br />מי יודע אם אמא של מירב היתה נותנת לביתה ללכת לעודד את חברתה החולה ולהשתתף בצערה, האם המחלה לא היתה פוקדת גם אותם?! הנסתרות לה' אלהינו! <br /><br /> <br /><br /><br /><br />לא לגרום מות לחולה<br /><br /><br />סיפר הרב גלינסקי שליט''א על חולה אחד מחוסר הכרה שהיה מחובר זמן רב למכשירי הנשמה, והרופא שהיה מטפל בו "ריחם" עליו וניתק אותו ממכשירי ההנשמה וגרם למותו. <br /><br /><br />מיד לאחר המעשה נתגלה החולה אל הרופא בחלום, וצעק עליו ואמר: למה עשית לי כך, הייתי צריך לסבול עוד ארבעה ימים ועל ידי כך הייתי מתקן את עצמי בשלמות לחיי העולם הבא!!! ועקב מעשה זה חזר אותו רופא בתשובה. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />סגולה לרפואת החולה<br /><br /><br />מסופר שפעם אחת באו לסבא מנוברדוק, ובקשו ממנו שיתפלל לרפואת חולה במחלה קשה ב"מ. יעץ להם הרב ללכת לישיבה ולשכור שני תלמידים שיענו "אמן יהא שמיה רבה" בכל כוחם וכוונתם לזכותו של הרופא, ועל ידי זה יקרעו את גזר הדין מעליו כמבואר בגמרא. <br /><br /><br />אולם בני המשפחה חזרו והפצירו שהם רוצים לזכות בברכת הצדיק. כששמע זאת הרב, פתח מיד בדברי תוכחה ואמר: הרי כל אות ואות מדברי רבותינו ז"ל היא אמת לאמיתה, ומדוע בעת צרה מחפשים סגולות שונות, ועושים כל מיני השתדלות בהוצאות כספים לאין ערוך, ולא מתחזקים בעצות שנתנו לנו חכמינו הקדושים?! והם אמרו שעל ידי אמירת 'יהא שמיה רבה' בכל כוחו קורעים גזר דין, וכי יש ברכה והבטחה גדולה מזו לזכות לרפואה שלימה? אין זה אלא שחסר לאנשים באמונה אמיתית בדברי חכמים. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />אחת מששים מהמחלה<br /><br /><br />רב אחד נכנס אצל גביר אחד קמצן, כדי לבקש ממנו תרומה לישיבה. אמר לו הגביר: וכי אינך יודע שאיני נותן נדבות לאף אחד?! אמר לו הרב: לא באתי לבקש נדבה, אלא באתי לקיים מצות ביקור חולים! <br /><br /><br />אמר לו הגביר: אני ברוך השם בריא, ואין לך מה לבקרני. אמר לו הרב: נדמה לך שאתה בריא, אבל למעשה, אתה חולה אנוש, שהרי נאמר בספר קהלת, שיש סוג חולי רעה והוא - "עושר שמור לבעליו לרעתו", דהיינו העושר השמור רק בשביל בעליו, זו מחלה רעה בשבילו. ומאחר שאינך נותן נדבות, הרי אתה חולה ובאתי לקיים "ביקור חולים". <br /><br /><br />אמר לו העשיר: ישנם הרבה חולים אחרים בעיר, תלך לבקר אותם ותעזוב אותי לנפשי! אמר לו הרב: רבותינו אומרים, שהמבקר חולה, נוטלאחד מששים מחוליו, ולכן מוטב לי לבקר אותך וליטול אחד מששים מעושרך [שזוהיא מחלתו], מאשר לבקר חולה ממש, וליטול אחד מששים מהקדחת שלו... <br /><br /> <br /><br /><br /><br /><br />--------------------------------------------------------------------------------<br /><br /><br />פרק ג - הכנסת אורחים<br /><br /><br />כתב רבינו חיים פלאג'י זיע''א: במסכת עירובין (יט.) נאמר, שאברהם אבינו יושב בפתח גהינם, וכל מי שהוא מהול ולא פגם בבריתו, אברהם אבינו מצילו מגיהנם. <br /><br /><br />אולם, שאלה נוספת ישאל אברהם את אותו אדם לפני שיצילו מגהנם - האם גם אתה השתדלת כמוני במצות הכנסת אורחים? ואז יבוש האדם שלא עשה הכנסת אורחים, ובפרט אם היה אדם עשיר והיה לו בית גדול ומרווח לקיים בו הכנסת אורחים כראוי. ומסיים הרב: וחוששני שאברהם אבינו לא יצילהו מגיהנם! <br /><br /><br />נמצאנו למדים, שהכנסת אורחים היא המפתח להינצל מגהינם. ולכן חייב כל אחד ואחד מאיתנו להשתדל לקיימה כיאה וכיאות. <br /><br /><br /><br /><br />לכבד אורחים פשוטים<br /><br /><br />מסופר על רבי חיים מבריסק זכר צדיק לברכה, שהגיע לביתו אורח, וסבור היה הרב שאותו אורח הוא תלמיד חכם, ולכן קיבל את פניו בספר פנים יפות, ועשה לו מטעמים, ואף הציע לו מטה במו ידיו כפי הראוי לחכם כמותו. <br /><br /><br />בבקר נעלם האיש, ועד מהרה התברר כי יחד עמו נעלמו מן הבית חפצי ערך רבים. והתברר שאותו אורח היה נוכל שהעמיד פני תלמיד חכם. משראו כך בני הבית, התלוננו באוזני הרב: כיצד הכנסת הביתה אדם בליתי הגון שכמותו? היתכן לאַרֵח כל אדם מבלי לדעת תחילה מי הוא? <br /><br /><br />השיב רבי חיים לבני ביתו: כשרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את אברהם אבינו במצוות הכנסת אורחים, שלח אליו מלאכים שנראו כערבים שמשתחוים לעפר רגליהם, ומדוע נשלחו המלאכים דווקא בצורת עובדי עבודה מזוהמת? <br /><br /><br />אלא רצה הקדוש ברוך הוא להראות בכך הלכה לדורות, שכאשר עומדת בפני יהודי מצוות הכנסת אורחים, אל לו לחקור ולדרוש יותר מדי מי הוא האורח, אלא צריך להכניס כל אדם בלא חקירות ודרישות. ולכן הלכתי בדרכו של אברהם, ולא חקרתי לברר מי הוא אותו האיש ומה טיבו!!! <br /><br /> <br /><br /><br /><br />בזכות הכנסת אורחים<br /><br /><br />מספרים שלפני שנים רבות גרו בעיר חברון מעט יהודים ובקושי היו יכולים לאסוף לעצמם מנין לצורך תפילה. אותם יהודים היו משובחים במידה אחת - שכל פעם שהיה בא אורח לעיר, היו רבים בניהם מי יזכה לארח אותו בביתו. זה אומר בביתי ילין, וזה אומר בביתי. וכשהיה זוכה איש מהם להכניסו לביתו, שמח בו כמוצא שלל רב. <br /><br /><br />והנה ערב כיפור אחד, היו בעיר רק תשעה אנשים, וחששו היהודים שלא יהיה להם מנין ביום הקדוש הממשמש ובא, וככל שניסו למצוא אורח, לא מצאו. והנה כמעט בכניסת הצום, ראו זקן אחד הולך לקראתם, ומיד בקשו ממנו שיצטרף איתם לתפילת יום הכיפורים. ואכן זכו להתפלל במנין כדת וכדין. <br /><br /><br />במוצאי כיפור הטילו הקהל גורל מי יזכה לארח את הזקן בביתו, ונפל הגורל על שמש בית הכנסת. מיד הוליך השמש את האורח לביתו בכבוד גדול, אך לפתע בעודם הולכים, נעלם פתאום הזקן ואיננו, וככל שחיפשוהו לא מצאו לו זכר. <br /><br /><br />כשעלה השמש בלילה על מטתו בצער גדול, בא אליו אותו זקן בחלום הלילה ואמר לו: תדע לך שאני אברהם אבינו, ובאתי להשלים לכם מנין בזכות שאתם שמחים ומקפידים במצוות הכנסת אורחים... *) <br /><br /><br /><br /><br /><br />*). א"ה: כתב בספר שם הגדולים מערכת א אות קצט): כמה שנים הייתי תמה על מנהג ישראל שמתפללין בזיהאר"ה (בביקור) אצל קברות הצדיקים, והרי אין לקרות קריאת שמע או להתפלל בתוך ד' אמות של מת או בבית הקברות כמו שכתוב בשלחן ערוך (או"ח סימן עא) ולהרמב"ם לא יצא אף בדיעבד. וכיוצא בזה הייתי תמיה על מה שכתב בספר עמק המלך שאברהם אבינו ע"ה השלים מנין. עד שמצאתי בספר חסידים (סימן תתשכט) שכתב, שרבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין, ופוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים, ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות. עכ"ד. ובזה תנוח דעתנו בכל החקירות הנזכרות ויותר מהמה. ע"כ. וראה בספר חזון עובדיה על ט"ו בשבט (עמוד תכג). ואכמ"ל.<br /><br /><br /> <br /><br /><br />כיצד מקבלים אורחים<br /><br /><br />מעשה ביהודי ושמו רבי ישעיה, שהיה מכניס אורחים גדול. פעם אחת עברו בעירו כמה סוחרים יהודים בערב שבת קודש, וכמובן רבי ישעיה יצא לקראתם, וביקש מהם שיבואו לשבות אצלו, והבטיח להם שיתן להם כל מעדני מלכים שיש ברשותו, אך זאת בתנאי שכל סוחר ישלם לו במוצאי שבת חמישה זהובים. <br /><br /><br />בלית ברירה מוכרחים היו האורחים לשבות בביתו, אולם בגלל המחיר הגבוה שביקש מהם, בקשו ממנו שיתן להם ממיטב האוכלים והמשקים, ואכלו ללא הגבלה וללא בושה, מפני שעתידים לשלם כסף רב עבור סעודה זו. <br /><br /><br />במוצאי שבת באו הסוחרים לרבי ישעיה כדי לשלם לו על הסעודות, אך להפתעתם הרבה סירב הרב לקבל מהם כסף, ואמר להם: חלילה לי לקבל מכם אפילו פרוטה אחת, זיכני ה' יתברך במצות הכנסת אורחים שעליה נאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה", ואיך אחליף מצוה זו בתשלום כסף. <br /><br /><br />שאלוהו הסוחרים: אם כן, מדוע מתחילה אמר לנו כבודו שצריכים אנו לשלם על האכילה והשתיה מחיר כה רב? השיב להם רבי ישעיה: רציתי מאוד שתתענגו אצלי ותדרשו ממני כל מה שחביב עליכם ותרגישו כמו בבית, ולכן אמרתי לכם מחיר גבוה, כדי שלא תרגישי אי נעימות ממני, וכך קיימתי את המצוה בשלמות... <br /><br /> <br /><br /><br /><br />לקבל כל אורח בסבר פנים יפות<br /><br /><br />ישנם אנשים, שכאשר מגיע אליהם אדם מכובד, משתדלים לכבדו בצורה היותר טובה שיכולה להיות. אבל כשבא אדם פשוט שאין ממנו הרבה תועלת, הרי הם עושים "סימנים" כדי לרמוז לאורח שילך לדרכו, כגון שמפהקים ונאנחים שהם מאוד עייפים (והאמת שאינם עייפים), או שמסתכלים כל רגע בשעון וכדומה. <br /><br /><br />ועל כיוצא בהם מספרים, שרבי לוי יצחק מברדיטשוב בא לעיר 'לבוב', והלך לביתו של עשיר נכבד, וביקש ממנו שיועיל בטובו לארח אותו בביתו. העשיר שלא הכיר את הרב, פער את פיו ואמר: וכי ביתי בית מלון? איני צריך עוברי אורח בביתי! הלך הרב לביתו של מלמד עני, שקבלו בסבר פנים יפות ובכבוד גדול, ואף נתן לו מטה לישון בביתו. <br /><br /><br />במהרה נודע בעיר על בואו של הצדיק רבי יצחק, והכל נהרו לפתחו כדי לבקש את ברכתו ולהתייעץ עמו, והרב לא היה מספיק לנח מעט. והנה בן האנשים הגיע גם אותו עשיר, וכשראה את פני קודשו של הרב, נשתטח לפניו וביקש את מחילתו והפציר בו שיבוא להתארח בביתו. <br /><br /><br />פנה אליו הרב ואמר: על ידך נתבאר לי ההבדל בין לוט לאברהם, כי אצל אברהם נאמר וירא והנה שלושה "אנשים" נִצבים עליו, אנשים פשוטים שנדמו לערבים, ובכל זאת קיבלם. ואילו אצל לוט נאמר ויבואו "המלאכים", ומי לא היה מקבל מלאכים בביתו. ועל כן שבחו את אברהם על שדאג לארח גם אנשים פשוטים בביתו... <br /><br /><br />מספרים על הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר, שהיה יושב בחדרו בשעת לילה מאוחרת, והיה שקוע בלימודו, ולפתע נשמעו דפיקות על דלת ביתו, משמשו של הרב כבר היה רדום ולא שמע את הדפיקות, ולכן קם הרב בכבודו ובעצמו ופתח את הדלת. והנה לפניו קבוצת אנשים שנקלעו לעיירה בשעת לילה מאוחרת. <br /><br /><br />קיבלם הרב במאור פנים ומיהר להכין בעבורם סעודה ומשקה חם, ותוך כדי ההכנות, התעורר השמש של הרב משנתו, וראה את רבו רץ ומכין סעודה עבור האורחים. אמר השמש בליבו, הרי אני לא שמעתי את האורחים נכנסים לבית, ובמו עיני רואה אני כיצד רבינו רץ וטורח בעבוד אורחים אלו, אין זה כי אורחים אלו אינם אלא נשמות קדושים שבאו מעולם העליון כדי שכבוד הרב יעשה להם תיקון, ואם כן אין אני צריך להתערב בזה, וישכב השמש במיטתו ולא זע ולא נע ושיניו נוקשות זו לזו מרוב חרדה. <br /><br /><br />בבקר השכם רץ השמש ברחובות העיר וסיפר בהתרגשות לכל מי שפגש, על אותן נשמות שבאו בלילה לבית הרב כדי לבקש תיקון, ודברים אלו הגיעו לאוזניו של הרב, וכששמע זאת אמר: אכן עסקתי בלילה בתיקון נשמות, אך לא בתיקון נשמותיהן של האורחים אלא בתיקון הנפש שלי, מפני שנשמות שבאים להתארח בעולם הזה, הרי הם באים לתקן את נפשו של המארח... <br /><br /> <br /><br /><br /><br />הכנסת אורחים שוה להנחת תפילין<br /><br /><br />מספרים על אחד מחכמי ישראל שהתארח אצל הגאון רבי ברוך בער זצ"ל ראש ישיבת קמניץ, והנה כשהגיע זמן השינה, מצא האורח את רבי ברוך מציע לו את המיטה בכובודו ובעצמו, מיד מחה האורח ברבי ברוך ואמר לו: הרי יכולתי לעשות זאת בעצמי, ומדוע כבודו התריח את עצמו? אמר לו רבי ברוך: וכי גם תפילין תוכל להניח בעבורי? <br /><br /><br />מספרים על הגאון רבי שמחה הכהן זצ"ל, מחבר ספר 'אור שמח', שלעת זקנותו היה חולה, והיה פטור ממצות ישיבה בסוכה [שהרי מצטער פטור מן הסוכה]. <br /><br /><br />והנה באחד מימי חג הסוכות, בא לו אורח, ואמר הרב לאורחו שישב בסוכה, אך הוא אינו יכול לשבת עמו בסוכה משום שאינו חש בטוב ופטור הוא מישיבה בסוכה. ואכן ישב האורח ואכל לבדו בסוכה, והרב עלה לביתו. <br /><br /><br />כעבור כמה דקות, הגיע הרב עם מנת אוכל, וישב עם האורח בסוכה ואכל. וכששאלוהו מדוע ירד לסוכה והרי הוא פטור, אמר להם: אמנם מצטער פטור מן הסוכה, אבל לא מצינו שמצטער פטור ממצות הכנסת אורחים... <br /><br /><br />נמצאנו למדים: שכל אחד ואחד מאיתנו חייב להשתדל כפי כוחו לקיים מצוה חשובה זו, וכמו שיהודי רודף אחר מצות ציצית ותפילין ותפילה ושאר מצוות יקרות, כך עליו לרדוף אחר מצות הכנסת אורחים, ולקיימה בעין יפה ובשמחה רבה, ואשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. <br /><br /> <br /><br /><br /><br /><br />--------------------------------------------------------------------------------<br /><br /><br />שער הכנסת אורחים<br /><br /><br /><br /><br /><br />--------------------------------------------------------------------------------<br /><br /><br />פרק א - מעלת הכנסת אורחים<br /><br /><br />א. אמרו רבותינו בתלמוד: בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על האדם על ידי שמקריב עליו קורבנות. ועכשיו שחרב בית המקדש, שולחנו של אדם מכפר עליו, על ידי שמכניס אורחים לביתו ומאכילם על שלחנו. (1) <br /><br /><br />ועל כן, יש לחזֵר אחר מצוה יקרה זו. ובזכות זה שמכניס אורחים לביתו, יזכה לבנים חכמים גדולים בתורה. (2) <br /><br /><br />(1) . מסכת חגיגה (דף כז.), ורש"י שם. וכתב המאירי (שבת קכז.): לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים, שאין לך מצוה גדולה מזו. וראה בספר ערוך לנר (נדה כד: ד"ה אכילתו). <br /><br /><br />ודרך אגב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן קמה) שסיפר, שאחד מצדיקי הדור הקפיד שבחדר שאכלו בו, לא ישן איש מעולם. וביאר הדבר, לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל, שבזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. נמצא שהמאכל הוא במקום קרבן והשלחן הוא במקום מזבח. ומכיון ששלחנו של אדם הוא במקום מזבח, לא ראוי לישן באותו בית, וכמו שכתב בספר חסידים, שאין לסרוק ראשו וכיוצא בו על השלחן מפני שדומה למזבח, כך גם סבר אותו צדיק שאם אפשר, צריך ליזהר שלא לישן במקום המזבח, כמו הכהנים שהיו אסורים אפילו בישיבה ליד המזבח. ע"כ. <br /><br /><br />(2) . צדקה לחיים (אות קמט) בשם מדרש תלפיות. עוד כתב שם, שמי שרוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, צריך שיהיה לו כר וכסות (שמיכות) מוכנים, לערוך לאורח מיטה, כדי שישכב. וכבר ראיתי שלפעמים מאחר שלא ימצא לאורח מיטה, נמנעים מלארחו. <br /><br /><br />ונראה שזהו כונת הכתוב במלכים ב (פרק ד): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה", דקשה למה נקט מיטה בראשונה. ולפי האמור יש לפרש שמכיון שיש מיטה בבית לאורח, בעל הבית נמשך לעשות לאורח גם שלחן ומנורה, אבל כשאין מיטה, נמנע גם מהשאר. ע"כ. <br /><br /><br />ב. גדולה הכנסת אורחים, יותר מהשכמת בית המדרש. ולכן אדם שיש לו שיעור קבוע, ובא לו אורח בדיוק בשעה שצריך לצאת לשיעור תורה, אם אין בבית מי שידאג לאורח כראוי, וגם אין לו אפשרות להביא את האורח לשיעור, ישאר בבית וידאג לאורח כפי כבודו. (3) <br /><br /><br />(3). איתא במסכת שבת (קכז.): אמר רבי יוחנן, גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. ורב דימי אמר יותר מהשכמת בית המדרש. ופסק הראבי"ה (שבת סימן רסז) כרב דימי שגדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש. וכן הוא בשו"ת תרומת הדשן (סימן עב). <br /><br /><br />והגאון רבי דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב (אורח חיים סימן עד) הקשה, מדוע לא העתיק הרמב"ם לא את דברי ר' יוחנן ולא את דברי רב דימי להלכה. ותירץ, דמאחר שהרמב"ם העתיק דברי רב שאמר "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", אם כן הוא הדין או כל שכן שגדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש, ושמע מינא דסבירא ליה להרמב"ם כרב דימי. ע"ש. <br /><br /><br />וטוב עין יראה בספר אהבת חסד (חלק ג פרק א) שפסק כרב דימי, שהכנסת אורחים גדולה מהשכמת בית המדרש. ועל פי זה כתב, שאם השכים לילך לבית המדרש ונזדמן לו אורחים, מוטב יותר שיתעסק במצוה זו, כשאין לו בביתו מי שיקבלם כהוגן [שאם יש מי שידאג להם, הלא קיימא לן שאם נזדמן לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה, ותוכל המצוה להעשות על ידי אחרים, אין מבטלים תלמוד תורה כדי לקיים המצוה, והוא הדין כשהוא בדרך לשיעור תורה. ותלמוד תורה כנגד כולם. וכן כתב הנצי"ב בספרו העמק שאלה (סימן יא אות ב)]. <br /><br /><br />ולפעמים באים אורחים נכבדים ביותר, ומן הראוי שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם, אף שיש בבית מי שיוכל לדאוג להם. וכן מצינו בגמרא בבא מציעא (פו:) שבגלל שהשתמש אברהם אבינו בשלוחו ליקח מים [שנאמר יֻקַח נא מעט מים], פיחת את המצוה, ושילם לו הקדוש ברוך הוא גם כן על ידי שליח, משום שהאורחים היו נכבדים ביותר, כי היו מלאכים ונתלבשו בדמות אנשים, והיה צריך הוא בעצמו לשמש אותם ולכבדם, [ואף על גב שהוא לא ידע מזה, מכל מקום לקיחת המים שהיה על ידי שליח לא היה לפי כבודם], ועל כן לא היה עבור זה שכרו כל כך גדול. ע"ש. <br /><br /><br />וראה בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ד (סימן שכב) שהביא דברי התנא דבי אליהו (פרק א) שכתב: גדולה צדקה ששוותה לתורה, גדולה צדקה שהתורה שוותה לה. ואם צדקה שוה לתורה עצמה, אם כן הכנסת אורחים שגדולה מהצדקה [משום שהיא בכלל גמילות חסדים], גדולה מהתורה. <br /><br /><br />ובספר תולדות יעקב ויוסף, כתב לבאר מה שאמרו גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה, ואפילו הכי גדולה הכנסת אורחים יותר מתלמוד תורה. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אדרת תפארת (חלק ד סימן מד-מו) שהאריך בענין זה. <br /><br /><br /><br /><br /><br />האם הכנסת אורחים דוחה לימוד תורה לרבים<br /><br /><br />עמדתי ואתבונן בענין תלמיד חכם העומד לצאת למסור שיעור תורה לרבים, ובאו לו אורחים לביתו, ואין בבית מי שיטפל וידאג להם, האם מותר לו לבטל שיעור תורה של רבים כדי לדאוג לאורחיו, או לא. <br /><br /><br />הנה ראה ראיתי להרב אהבת איתן בחידושיו לשבת (שם) שהקשה, כיצד אמרו שהכנסת אורחים גדולה כהשקמת בית המדרש, והרי מצות הכנסת אורחים כלולה במצות גמילות חסדים, והשקמת בית המדרש כלולה במצות תלמוד תורה, ותנן במסכת פיאה "ותלמוד תורה כנגד כולם", דהיינו שלימוד תורה חשוב יותר מגמילות חסדים המוזכר שם במשנה. <br /><br /><br />וכתב לתרץ, שכל אותן מצוות שמוזכרות במשנה בפיאה, שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, הם מצוות שהן טובות לשמים ולבריות, אבל מצוות שהן טובות רק לשמים [כגון תפילין וכדומה], אינו אוכל פירותיהן בעולם הזה. ולפי זה מה שאמרו במשנה "ותלמוד תורה כנגד כולם", על כורחך איירי שהוא טוב לבריות, כגון שמלמד לאחרים, וכמו שאמרו בסוכה (מט:) הלומד תורה ומלמדה לאחרים, זהו תורה של חסד. ועל זה אמרו גדולה הכנסת אורחים כהשקמת בית המדרש. ע"כ. וכן כתב שם הרב עיון יעקב. <br /><br /><br />נמצא לפי זה, שיש הבדל בין לימוד תורה שמלמד לרבים, לבין לימוד תורה שלומד לעצמו, שרק באופן שהולך ללמוד ביחידות, והזדמנו לו אורחים, יבטל מלימודו לכבוד האורחים. אבל תלמיד חכם היוצא למסור שיעור ברבים, והזדמנו לו אורחים, לא יבטל השיעור אף שאין מי שיטפל באורחים. <br /><br /><br />והנה אחר המחילה הרבה מהרב אהבת איתן, לא זכיתי להבין אמאי קאמר שלימוד תורה ביחידות אינה מצוה הטובה לבריות, והרי גם הלומד ביחידות מוריד שפע לעולם, ובזכותו העולם קיים וכמו שאמר רבי אלעזר בפסחים (סח:): אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ומשנה מפורשת היא בפרק קמא דאבות "על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ואין לך חסד גדול מזה שלומד ומחזיק א העולם. וידוע המעשה בחכם אחד שלמד תורה בזמן שלא היה מי שלמד בעולם, ונגלו אליו בחלום ואמרו לו שבזכותו העולם לא נחרב. <br /><br /><br />ואם כן, גם הלומד תורה לבדו הוא בכלל גומל חסדים, ואף על פי כן קבעו חכמינו ז"ל שכאשר אין מי שיטפל באורחים, צריך הוא לבטל מלימודו ולדאוג להם, והוא הדין עם צריך למסור שיעור לרבים, והזדמנו לו אורחים ואין מי שיטפל בהם, יבטל השיעור. <br /><br /><br />ותעלוזנה כליותי בראותי למה שכתב בשלחן ערוך הרב (ה' תלמוד תורה פ"ד סעיף ד), שאפילו תלמוד תורה של רבים נדחה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמו שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי כשהיה מלמד לתלמידים, וראה הלוית המת או כלה שהולכת לחופה, היה מפסיק מתלמודו ללוות המת ולהכניס הכלה לחופה. <br /><br /><br />ויש אומרים שאם על ידי שיבטל עכשיו את לימודו לרבים, לא יוכלו להתאסף עוד ללמוד לאחר קיום המצוה, אין לו להפסיק אפילו למצוה מן תורה. ויש חולקים ואומרים שבכל ענין אין תלמוד תורה אפילו של רבים, דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואפילו היא מצוה קלה של דבריהם, מאחר שתכלית חכמה, הם מעשים טובים, וכן עיקר. עכ"ד. <br /><br /><br />וכן זכתה עיני לראות בספר השל"ה הקדוש (מסכת שבועות פרק נר מצוה מה) שכתב, שאם אירע לאדם מצוה שאינה יכולה להתקיים על ידי אחר, ואם לא יקיימנה עתה תתבטל, אף על פי שהוא לומד לרבים, יפסיק באמצע למודו, ואחר כך ילמד לרבים. ע"כ. <br /><br /><br /><br /><br />לארח תלמידי חכמים<br /><br /><br />ג. כל המארח תלמיד חכם בביתו, ודואג לו לאכילה ושתיה ולינה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבן תמיד, (4) וכאילו קיים את כל החמישה חומשי תורה. (5) <br /><br /><br />(4). ברכות (דף י:), ולמדו זאת מדברי השונמית שאירחה את אלישע הנביא בביתה, ואמרה לבעלה: "איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". ואמרו בילקוט שמעוני (שמואל א רמז קכא): פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש קל וחומר, ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבודו כך, המארח תלמיד חכם בביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה, שכל המאכיל פרוסה לתלמיד חכם, כאלו עשה חסד עם כל ישראל. <br /><br /><br />(5). רבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן ה אות יב), והוסיף, שלא רק המאכיל, אלא כל המחזיק ביד התלמיד חכם שיעסוק בתורה, הוה ליה כאילו קיים כל התורה כולה. ובגמרא כתובות (קיא:) אמרו, המהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק לשכינה. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />לשנות בדיבור כדי להכניס אורח<br /><br /><br />ד. אדם שרוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, ואשתו מונעת ממנו לעשות כן, מפני שאין להם מספיק ממון להוציא כדי לארח אורחים בביתם, יכול לומר לאשתו שהאורחים הביאו לו סכום כסף כדי שיקנה מצרכים לביתו, אף שבאמת לא הביאו לו מאומה, ואין בזה איסור שקר. (6) <br /><br /><br />(6). כמבואר בספר צדקה לחיים לגאון רבי חיים פלאג'י (אות קדם), ועל פי זה ביאר מאמר רבותינו בגמרא בבא מציעא (כג:) שמותר לשנות באושפיזא, דהיינו לצורך הכנסת אורחים. <br /><br /><br />והוסיף שם (באות קן): איוב אמר; בני ביתי מרגי***עלי לאמר "הלואי נוכל לינשוך בשרו", מפני שהייתי מטריחם באורחים. ומזה ילמד האדם, שלא להקפיד על אשתו ובני ביתו כשמתכעסים על מה שמביא אורח, כי כך הוא המידה, ואין כל חדש, ולפום צערא אגרא, דיגדל שכרו. ויפייס את אשתו בממון או בדבר אחר, וַיַפֶק רצון מה' להכניס אורחים, ואשריו לו. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />הכנסת אורחים כשאשתו מתנגדת<br /><br /><br />ה. מי שרוצה להכניס לביתו אדם אביון שאין לו היכן לעשות שבת או חג, ואשתו מתנגדת להכניסו, וטוענת שאינה רוצה אנשים זרים בביתה, יש לבעל לשדל את אשתו בדברי פיוס, עד שתסכים להכניס את האורח לביתם. (7) (ועיין בהערה). <br /><br /><br /><br /><br /><br />האם הכנסת אורחים קודמת לשלום בית<br /><br /><br />(7). אמרו רבותינו בגמרא שבת (שבת קכז:): "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". והקשה הרה"ג רבי אברהם פטל זצ"ל בספרו ויאמר אברהם (בראשית עמוד צה), הלא די והותר אם היתה הכנסת אורחים רק כקבלת פני שכינה, ולמה אמרו יותר מקבלת פני שכינה? <br /><br /><br />אלא ידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל: "אשה עיניה צרה באורחים", ועוד אמרו: "איש ואשה שזכו, שכינה בניהם". ואם היתה הכנסת אורחים רק כקבלת פני שכינה, אמור יאמר האיש - מה לי להכניס אורחים לביתי ולהתקוטט עם אשתי ולעשות נגד רצונה כדי שתהא השכינה שרויה בביתי על ידי קבלת האורחים, והרי אם אהיה בשלום עם אשתו, גם כן תהיה השכינה שרויה בינינו. לפיכך אמרו חכמים, תדע שקבלת אורחים יותר גדולה מקבלת פני שכינה, ולכן לא תשמע לאשתך בדבר הזה. ע"כ. וכן כתב בספר שיחת חולין של תלמידי חכמים, והובא בספר אוצרות התורה (פ' וירא). <br /><br /><br />וכעת מצאתי למרן החיד"א בפירושו למסכת אבות (פ"א משנה ה) שכתב לבאר את סמיכות תחילת המשנה "ויהיו עניים בני ביתך", להמשך המשנה "ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו", שבאו חכמינו ז"ל ללמדנו, שלא תתיעץ עם אשתך בענין הבאת עניים בביתך, כי האשה עינה צרה באורחים. ע"כ. <br /><br /><br />ומשמע מדבריו שאף שאשתו עלולה לסרב לכך, יש לו להכניסם לביתו אף נגד רצונה. ודמי למי שרוצה להניח תפילין ואשתו מסרבת לו, וכי יעלה על הדעת שישמע לה?! כך הדבר גם לגבי הכנסת אורחים. וראה מה שכ' לעיל בשער האגדות (עמוד ?) <br /><br /><br />וכעת נדפס ספר חשוקי חמד לג"ר יצחק זילברשטיין (סוכה עמוד תמא) וכתב שם שאלה: בליל חג סוכות דפק בביתו של ראובן איש עני, וביקש להתארח אצלו בחג, כי אין לו מקום אחר לאכול ולישון. רעייתו של ראובן לא רצתה לארח את העני, וידע ראובן שאם יכניס את האורח, יגרום הדבר לקצת מתיחות בביתו, ובא לשאול האם בכל זאת יכניס את העני, או שמא גדול השלום ולא יכניס את האורח. <br /><br /><br />והשיב, ששמע בשם הקדוש מרימנוב שאפילו אם יבוא לו מחלוקת עם אשתו על ידי הכנסת אורחים, לא ישגיח על זה, משום שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. והוסיף להביא ראיה לזה מלוֹט שקיבל אורחים [את שני המלאכים] הגם שאשתו התנגדה לכך, וראיה לזה שהרי גילתה לכולם על דבר האורחים, ולכן עוד באותו לילה התקבצו כל אנשי סדום מסביב לביתם. וסיים שיש לדעת, שבכל מקרה השכינה לא תשרה בבית שיש בו צרות עין. ע"ש. <br /><br /><br />ועל כל פנים נראה, שכל זה נאמר דווקא באופן שאין מי שיקבל את אותו אורח, אבל באופן שיש אחרים שידאגו להם, אין לו להתקוטט עם אשתו בשביל כך, ולא יזמין אורחים נגד רצונה. וראיה לכך מדברי המשנה ברורה (סימן נג אות סה) שכתב: אין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילות ספר תורה וכיוצא בו. ופשוט דדוקא אם המצוה תתקיים על ידי אחר, אבל אם המצוה תתבטל לגמרי (כגון הכנסת אורחים) או החזקת תלמוד תורה, ויש בידו למחות, בודאי מחויב למחות כדי להחזיק המצוה, שהרי מדינא כופין על ענינים כאלו כמבואר בחושן משפט (סימן קסג סעיף א). <br /><br /><br />לסיכום: אדם שנזדמן לו אורח שאין לו היכן לעשות שבת או חג וכדומה, ואין שום אפשרות לארח אותו במקום אחר, מחוייב לארחו בביתו ולדאוג לכל מחסורו, אף כשאשתו מתנגדת לכך. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />מי נקרא אורח<br /><br /><br />ו. יש אומרים, שמצות הכנסת אורחים נוהגת רק באורח שבא מחוץ לעיר כדי לאכול ולישון בבית חבירו, אבל המזמין לביתו חבר שגר באותה העיר לארוחת ערב, ולאחר מכן חוזר החבר לישון בביתו, אין זה נחשב להכנסת אורחים. (8) <br /><br /><br />ויש אומרים שגם באופן שהאורח גר בעירו וחוזר לישון בביתו, הרי זה נחשב להכנסת אורחים, ומצוה לכבדו בכבוד הראוי לו. וכן ראוי לנהוג, ובפרט אם אותו שכן משפץ את הבית, וקשה לו לסעוד את ארוחותיו בביתו. (9) <br /><br /><br />ובודאי שהמארח את אביו ואת אמו בביתו, מקיים מצוה גדולה וחשובה, אף על פי שהוריו גרים באותה שכונה שהוא גר. (10) <br /><br /><br />(8). כתב הרמ"א (אורח חיים סימן שלג סעיף א) בשם התרומת הדשן, דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו, לא מקרי אורחים, ואינו סעודת מצוה, אלא סעודת רשות. ע"כ. <br /><br /><br />וגם האשל אברהם (סימן שז אות ז) כתב, שאורחים נחשבים למצוה רק אם הכניסם מהשדה לביתו, אבל הזמין אורחים מעירו, יש לומר שלא מצוה הוי. וציין לתרומת הדשן הנ"ל. וכן כתב הרב כף החיים (שם אות יא), שאינם נקראים אורחים אלא כשבאו מעיר אחרת. <br /><br /><br />וכן תחזה בשלחן ערוך הרב (סימן תקי אות כ) שכתב, שאם האורחים הם מאותה העיר, אין כאן מצות הכנסת אורחים. וכן כתב בספר סולת בלולה (כלל טו) בשם התוספות יום טוב, שאין מצות הכנסת אורחים במזמין חבירו שגר באותה העיר. <br /><br /><br />וראה בספר יוסף אומץ (עמוד 322) כתב, שלשון "הכנסת אורחים", הונח על מי שמכניס אורח לביתו מרחוב העיר כשהולך ותועה ולא ידע מי יאספו לביתו, כענין שנאמר: "ואין איש מאסף אותם הביתה ללון" (שופטים יט). ע"כ. ומשמע מדבריו, שאם מזמין לביתו חבר שאינו תועה בדרך, אין זה נחשב להכנסת אורחים. <br /><br /><br />וראה עוד בספר סדר היום (שחרית של שבת) שכתב: הכנסת אורחים גם כן עם היות שנכנס בכלל גמילות חסדים היא מצוה גדולה וראויה להמנות בפני עצמה, מפני שהמכניס אורחים בתוך ביתו וממציא להם מקום ומושב שישבו וינוחו מיגיעת הדרך, עושה עמם כמה טובות, האחד, מנוחת הגוף והאברים. והשני, שממציא להם מה לאכול ולשתות כדי שתחזור נפשם אליהם. השלישית, שמונע ממנו בושת וכלימה בהיותו גר בארץ ללכת לחזר אחר בית ומושב שיוכל לשבת ואין מכיר אליו. הרביעי, שעושה טובה עם מי שלא עשה עמו טובה ולא הכיר בו מעולם ומכניסו בביתו ומאכילו ומשקהו ועשה עמו כל הצריך אליו שכרו גדול כפול ומכופל שעושה הדבר לשם המצוה עצמה, וראוי הוא לכל שכר בעולם. ע"כ. <br /><br /><br />ומדברות קודשו ניכר, שמהות המצוה של הכנסת אורחים היא, להכניס לביתו את אותם אנשים שאין מי שידאג להם, ואת אותם שאינו מכיר, ובזה גדולה מעלתו של המארח. אולם מדברי רוב הפוסקים לא משמע הכי כפי שיתבאר בס"ד בסעיף הבא. וראה עוד בשו"ת אוהב משפט (או"ח סימן יב ד"ה אמנם), ובשו"ת חיים ביד (סימן סד ד"ה איך שיהיה). <br /><br /><br />(9). כבר נתבאר בהערה הקודמת שרוב ככל הפוסקים נסמכו סמיכה בכל כוחם על דברי חד מן קמאי רבי ישראל איסרלן, ועל פי זה הורו שאין מצות הכנסת אורחים נוהגת בהארחת שכנים וכדומה. והנה לפניך תוכן דברי קודשו של אותו גדול רבנו ישראל איסרלן בשו"ת תרומת הדשן (סימן עב): שאלה; יש שבות שמקילין בו במקום מצוה, האם יש להקל באותו שבות במקום שיש כבוד האורחים, או לא. (כלומר, האם הכנסת אורחים נחשבת למצוה הראויה לדחוק איסור שבות). <br /><br /><br />תשובה; יראה דאם באו לו אורחים לביתו, יש להקל לכבודם ולצורכם כמו לצורך שאר מצוה, כדאמרינן בשבת (קכז.) גדולה הכנסת אורחים ממצות בית המדרש [ולכן התירו לפנות ארבע וחמש קופות של תבן בשבת, כדי להושיב שם אורחים, ולא חיישינן לטרחא דשבת]. אומנם אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו אבל לא נתארחו אצלו, בכהאי גוונא אין לנו ראיה להקל, משום שמה שאמרו גדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה, מיירי באורחים שבאו מן השדה לביתו. ואפשר דמכל מקום אין לחלק. עכ"ד. <br /><br /><br />עין רואה שאף על פי שבתחילה רצה התרומת הדשן לחלק בין זימן אורחים לביתו ללינה ואכילה, לבין אורחים שבאים רק לסעודה ולאחר מכן הולכים, מכל מקום סיים, שאפשר שאין לחלק בזה. ואם כן, גם כשמזמין אורחים לארוחת ערב בלבד, נחשב לו הדבר למצוות הכנסת אורחים, אפילו אם האורחים הם מאותה העיר. ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, כיצד הבינו הרמ"א ושאר פוסקים מדברי התרומת הדשן, שאורח הגר בעירו של בעל הבית אינו נקרא אורח, והרי התרומת הדשן סיים שאפשר שאין לחלק. <br /><br /><br />ובמשים חופשי מצאתי את שאהבה נפשי בפתחי תשובה (יורה דעה סימן סט סעיף יג) שהביא דברי הסולת למנחה שכתב, דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו בביתו, אבל לא שזימן אצלו חבירו. והרב פתחי תשובה חולק עליו בזה וסובר שגם כשזימן את חבירו, נחשב לאורח. ע"ש. <br /><br /><br />וכן מצאתי שכתב רבינו חיים אחי המהר"ל בספר החיים (פרנסה פרק ג), שיש מצוה להכניס אורחים אפילו כשמזמין את שכניו שהם עשירים, ויכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם, וזהו מצות הכנסת אורחים שמנו חכמינו ז"ל בכלל המצוות שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ומעתה אל תהיה סעודת המריעים קלה בעיניך בזמן שאין עמה קלות ראש. והו"ד בטעמי המנהגים (אות תתרעז). <br /><br /><br />ולעת כזאת ראיתי בשו"ת משנה הלכות חלק יא (סימן רטז) שדן, כשהיו ישראל במדבר, היאך קיימו מצות הכנסת אורחים, שעיקר המצוה היא באכילה, (כדאיתא בכתובות (ס"ז) במעשה דמר עוקבא), ואם כן כיצד קיימו מצוה זו, והרי כל אחד קיבל עומר משלו, ולא היתה לו אפשרות לתת משלו לאחרים? ותירץ דודאי מי שהיה מכניס אורחים, היה נעשה נס בעומר, והיה מספיק כדי לתת לאורח. ע"ש. <br /><br /><br />ומשמע שאף על פי שמזמין את חבירו שבאותה העיר, מקיים מצות הכנסת אורחים, שהרי במדבר היו כולם כתושבי עיר אחת, ואף על פי כן סבירא ליה, שקיימו בזה מצוות הכנסת אורחים. לפיכך נראה דכיון שמדברי התרומת הדשן נראה שאין הבדל בין אורחים הבאים מחוץ לעיר לבאים מאותה העיר, וכן דעת עוד רבים מן הפוסקים, ראוי להכניס לביתו גם אנשים קרובים שאינם מעיר אחרת, באופן שאותם אורחים הן יראי ה', ולא יבואו לידי לצנות וקלות ראש חס ושלום. <br /><br /><br />(10). בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן קלב) נשאל אודות הורים שגרים באותה העיר של בנם, ובאים אליו בכל שבת, ומתאכסנים שמה עד מוצאי שבת, ובנם דואג להם לאכילה שתיה ולינה, האם נחשב להכנסת אורחים, או מאחר שכתב הרמ"א (הנ"ל) שאם זימן את חבירו לסעוד אצלו, אין זה נחשב לאורח ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות, אם כן יוצא, שכיון שהוריו הם מאותו עיר, אינם נחשבים לאורחים, ואיבד המצוה לדעת הרמ"א. <br /><br /><br />והשיב, שתחילה וראש יש להבהיר, שהמארח אורחים בתוך ביתו יש לו מצוה, מפני שכשאדם בא מן השדה ואין לו מקום לאכול ולישון, הרי הוא בגדר נצרך שמצוה לאורחו, ולכן אם זימן אותו לביתו מקיים מצוה. <br /><br /><br />אבל הדר בעיר, ובא חבירו וזימן אותו לאכול סעודה, אין זה בגדר אורח ולא בגדר עני שמצוה להחיותו, אלא הוא סעודת מרעים או פחות מזה, והוי רק סעודת רשות, דמה לו עם בעלי בתים של אותה עיר, ולמה יתן להם מאכל ומשקה בלי סיבה. ולכן נחלקו הפוסקים האם גם זה נכלל במצות הכנסת אורחים, או רק המארח אנשים מחוץ לעיר מקיים בזה את המצוה. <br /><br /><br />ועל כל פנים בנדון דידן, המזמין הורים לביתו או שבאים מאליהם לביתו להיות שם בשבת וכדומה, יש בזה מצוה גדולה של כבוד אב ואם, ומצוה להאכילם ולהשקותם אפילו שהם בביתם והוא הדין כשהם בביתו, שמצוה לכבדם בכל הכבוד האפשרי, ואין זה מדין אורחים או צדקה, אלא מדין כיבוד הורים שאין לך מצוה גדולה מזו, ולכן אין הבדל אם הם באותה העיר או שבאו מעיר אחרת. <br /><br /><br />ולכן אם באו לשבות אצלו בשבת, מצוה גדולה הוא לכבדם, ויכול לקיים בכל היום כמה מצוות של כבוד. והמארח אדם זר בביתו, יש לו רק מצוה אחת של הכנסת אורחים. אבל כשמזמין את הוריו, מקיים מצוה בכל עת וכל שעה, ואין נפקא מינא אם קיימא לן המזמין בני עירו נמי הוה בכלל אורח או לא. וזה פשוט. ע"כ. <br /><br /> <br /><br /><br /><br />לא להרבות רֵעִים בביתו<br /><br /><br />ז. אף שנתבאר שיש מצוה גדולה להכניס אורחים, מכל מקום אל ירבה האדם רֵעִים בתוך ביתו כדי לצחוק ולדבר עימהם בהבלי העולם הזה,(10) ועל כיוצא בזה נאמר בתהילים: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". (11) <br /><br /><br />(10). כפי שאמרו בגמרא ברכות (סג.): לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו. וראה מה שכתב בזה בספר כף החיים פלאג'י (פרק ה אות יב). וידוע על כמה בתים שנהרסו בגלל אותם חברים שהיו פוקדים את הבית לעיתים קרובות, ונוצר קשר בין החבר לאשת בעל הבית, ואחריתו של אותו בית עֲדֵי אֹבֵד. רח"ל. <br /><br /><br />(11). כדאיתא בגמרא עבודה זרה דף יח (עמוד ב). <br /><br /> <br /><br /><br /><br />
כניסה אחרונה: לפני 9 חודשים, 23 ימים ו- 11 שעות
הישגים
0
0
0
60
פרופיל
בלוג
כל הבלוגים
לפני 3 חודשים, 6 ימים ו- 12 שעות
יש פה כמה סיפורים על דוד המלך שבזכות התהילים נצלו אנשים דוד המלך הוא היה זה שחיבר את כל ספר התהילים 


                         תהנו




כח התהלים מתגלה בסיפורי מופת וסיפורי צדיקים



 


מעשה נורא ששמע השל"ה מאביו

 

 

כי בשנת קי"ב שנתיים אחרי הגזירות, נשאר כפר אחד סמוך לערפורט, שלא שלטו בו האוייבים, והיה יושב בו איש מסכן וחסיד ולא בקיא גדול לבד מפשט המקרא והוא היה כבר זקן ונפטר בשיבה טובה. תוך שלושים יום לפטירתו בא הזקן בחלום לאחד החסידים והחכמים המופלגים בערפורט, ונדמה לו שהיה עומד לפניו בתכריכין ואוחז ספר קטן בזרועו, אמר לו החכם: וכי אינך האיש אשר קברנו ביום פלוני? אמר לו הזקן: כן דברת, אני הוא! שאלו החכם: ומה הספר אשר הינך מחזיק? ענה לו: ספר תהילים. ובאתי להזהירך שתזהיר את בני הישוב ההוא בו הייתי גר, שיבריחו את עצמם מן העיר וימלטו את נפשם כי כלתה עליהם הרעה. כי כל עוד הייתי חי בתוכם והשלמתי וגמרתי ספר תהילים בכל שבוע כמה שנים, הרי שבזכות זה האריכו בשלום וניצלו עד הנה, ועתה משהלכתי לעולמי אין מי שיגן עליהם.
 

ויהי בבוקר ותפעם רוח החכם ושלח שליח מיוחד לישוב בו היה גר הזקן, בכתבו את כל הדברים והזהירם. והנה מקצת היראים את דברי החכם נמלטו וניצלו, ומקצתם שנתייאשו מן הפורענות נשארו שם ולא השגיחו בדברי החכם, עד שפגעה בהם יד ה' ומידת הדין.
 

רואים מכאן את גודל מעלת קריאת התהילים, שמסוגל להציל מן הפורענות. ויתר על כך: רואים אנו ממעשה נורא זה, שאף שהיה הזקן לא בקיא גדול לבד מפשט המקרא, בכל זאת פעל מה שפעל, שאין מאתנו מי שיודע כיצד הדברים פועלים ועושים פרי למעלה. (הרב וידר י. - מאמר מנהג אמירת תהלים)
 

השל''ה הקדוש : "הרגיל בספר תהלים דוחה כל מני פורענויות ופגעים רעים מעליו ומעל כל בני ביתו ומעל משפחתו ומעל כל בני דורו, ומגלגל עליהם כל מיני שפע ברכות וטובות והצלחות".

alt

 



 


תהלים במחנות ההשמדה

 

 

פרק התהלים של בת הרב כסגולה להצלת אביה
 

מעשה ממחנות ההשמדה בשואה: טלז, מחנה ראיין, תש''א
 

הגרא''י בלוך "ריש מתיבתא" ורבם של יהודי טלז, נתן עיניו בגרמני המרצח, שבא לגזוז את זקנו. הרשע נרתע כנראה ממבטו הישיר ולא נגע בו. אבל היה זה מקרה יוצא מן הכלל, שכן כל הגברים שהועמדו באמצע החצר ב"מחנה ראיין'', עברו את התהליך המשפיל של גזיזת זקנם. הגרמני המרצח עמד בלא חולצה וחרב בידו. הגברים אולצו להתייצב שורות שורות, וגזיזת הזקנים בוצעה בכוח ובאופן נבזה וגס. המעמד כולו הפך לטקס אכזרי של התעללות. הם ציוו על כולם: "לרוץ וליפול, לרוץ וליפול"…
 

מי שלא היה כוחו עימו לבצע את הפקודות הסדיסטיות, הוכה בידי הגרמנים מכות מוות. ר' אלי' חיים הלפן מת במקום. ר' זלמן אחיו של הרב בלוך, הגיע למצב של אפיסת כוחות, ולא היה מסוגל להוציא הגה מפיו מרוב תשישות. מראה פני הגברים היה נורא מאוד, כאשר חצי או חלק מזקנם נגזז.
 

הגרא''י בלוך אמנם נחלש מאוד, אף שלא נגעו הצוררים בזקנו, וגם נחסכו ממנו המכות באותו טקס אכזרי. כיצד ניצַל מכל אלה? אחר כך התברר, כי בתו חיה זכרה את הסגולה שמסר להם הוא עצמו, בעת שהגרמנים הפציצו את העיר טלז. אז הבטיח הרב, כי ע''י אמירת פרק צ''א בתהלים: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן", עשר פעמים, מתוך כוונה - ה' ממלא את רצונו של המתפלל. כאשר ראתה הבת חיה שהגרמנים זוממים לבצע את הטקס האכזר ליהודים, פתחה באמירת תהלים… (חיה בלוך אוזבנד, ירחון "בית יעקב", גליון 26, תמוז תשכ''א, עמוד 25, אנציקלופדיה "שמע ישראל", קאליב)

alt

 



 


דוד המלך יוצא עם כינורו לקראת יהודי פשוט שאמר כל חייו תהלים

 

 

סיפר הגה''ק מנעסכיז זי''ע: מעשה ביהודי אחד פשוט שהיה עוסק אחר הרחיים, והיה אומר תהלים כל ימיו. וכשנפטר ראהו אחד הצדיקים בחלומו והנה דוד המלך ע''ה, יוצא לקראתו ומנגן בכינורו והיה שמח שמחה גדולה. (זכרון טוב)

alt



 


המהר''ל מפראג ופרק התהלים מפני המזיקים

 

 

ממול לבית הכנסת הגדול בעיר פראג היה בנין גדול וישן, בעל חמישה פתחים היוצאים כל אחד לדרך אחרת. בבנין הישן אשר היה הפקר, היו חדרים רבים במצב לא טוב בהם גרו יהודים עניים מפראג. מתחת לבנין היתה מערה גדולה מאוד, וקצה המערה הוביל לפלטין ירוק ויפה עם גן מפואר בו גר הכומר תעודש, אשר היה ידוע כצורר היהודים ממדרגה ראשונה. ולמרות שהעליל על היהודים כמה פעמים לא הצליח, כיון שהמהר''ל הקדוש היה משתדל לבטל את הגזרות.
 

והנה כשבועיים לפני חג הפסח, טייל הכומר בגן וראה את בנו הקטן של המשרת כשהוא משחק לבדו בגן, פיתה הכומר את הילד בסוכריות וממתקים, סחב אותו לתוך המערה אשר מתחת לבניין היהודים העניים, ושם שחט אותו. הכומר הרשע לקח בקבוקים קטנים ומילא אותם בדם הילד, וכתב על כל בקבוק שם של אחד מרבני העיר פראג וגם את שמו של המהר''ל, הוא הניח את הבקבוקים בסל אחד ואת גופת הילד בסל שני, ובכל מני כישופים נכנס למרתף שהיה מסוכן מאוד מהמזיקים, והניח שם את הסלים. וכאשר חיפשו את הילד בן המשרת ולא מצאו, העליל הכומר על היהודים שהם רצחו את הילד לפני הפסח בעבור הדם.
 

באותו לילה חלם המהר''ל הקדוש חלום נורא: שיצא אש גדולה מאותו מרתף ונכנסה שלהבת אש לבית הכנסת הגדול. מיד קרא המהר''ל לשמשו רבי אברהם חיים שהיה צדיק ולשמשו השני - יוסלי הגולם אשר יצר, והלכו שלושתם בחשאי לאותו מרתף והדליקו נרות כדי לחפש. אך המקום היה מסוכן מפני המזיקים, ופתאום יצאה רוח חזקה מאוד עם קולות של כלבים נוראים ומפחידים, שחשבו שכמעט יטרפו אותם לגזרים. מה עשה המהר''ל? ישב וקרא שבע פעמים את מזמור צ''א בתהלים: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן"... מילה במילה ומיד השתתק כל הרעש. התחילו לחפש ומצאו שני סלים: באחד בקבוקי הדם ובשני את גופת הילד. את הדם שפכו וכיסו באדמה ואת גופת הילד רצו לקחת להניח ליד גינת הכומר, אך כשהתחילו ללכת נפל עליהם מטר של אבנים שהשליכו המזיקים שבמערה והם לא יכלו ללכת. אז ציוה המהר''ל את יוסלי הגולם שיקח את הסל ויניח אותו ליד גן הכומר אשר בקצה המערה. יוסלי הגולם עשה כפי שהתבקש וחזר ללא פגע, כי יוסלי הגולם אינו ניזוק מן המזיקים. והלכו בשמחה הביתה.
 

בבוקר, עוד לפני התפילה, התמלאו כל רחובות היהודים בחיילים ושוטרים ובראשם הכומר צורר היהודים, ולא ידעו מדוע. אחרי חיפושים מדוקדקים במרתף וכאשר לא נמצא דבר התפזרו למקומותיהם והיהודים חגגו את הפסח בשמחה. והנה כאשר ניקה משרת הכומר את הגינה גילה את הסל ובתוכו בנו ההרוג, הוא הרגיש שהכומר הרג את בנו כדי להעליל על היהודים, ומיד רץ וסיפר לקצין המשטרה. לאחר חקירה ועינויים הודה הכומר על האמת, ועשו בו כאשר זמם לעשות בישראל.
 

זה כח מנהיגי ישראל הקדושים וזה כח התהילים לשמירה מפני המזיקים. (אהבת חיים, פרשת שופטים)

alt



 


מעשה בחכם ונשמת דוד המלך

 

 

מעשה בחכם אחד שהיה בעליה עם תלמידיו, וישקף בעד החלון ויראה נושאי מיטה שהולכים לקבור מת אחד. ירד מהר מן העליה ומיהר ללכת אחריהם ללוות את המת ההוא ואחריו הלכו גם תלמידיו. לאחר ההלוויה שאלו התלמידים את רבם: במה זכה הנפטר לכל הכבוד הזה? אמר להם הרב: הלא תדעו שבשעה שהשקפתי בעד החלון, ראו עיני את נשמת דוד המלך הולכת אחר הארון. ולאחר בירור העניין, הסתבר כי אותו האיש היה רגיל לומר כל יום חמישה ספרי תהלים, חוק עולם בל יעבור. (תהלה לדוד)

alt



 


הרבנית של רבי לוי יצחק הבריאה בזכות התהלים

 

 

מובא ביומן הרבנית חנה, אמו של הרבי המתאר את הזמן בו הוגלה רבי לוי יצחק (אביו) לקזחסטן ושם סבלו ייסורים קשים:
 

"בימי מחלתי, היה הרב (רבי לוי יצחק) מתיישב ליד השולחן ואומר פרקי תהלים, כשנחלי דמעות יורדים על לחייו. האזנתי לקולו מלא שברון הלב, קול שהיה יכול להמיס אבן.
 

האמנתי אז והנני מאמינה גם היום, שאמירת התהלים שלו עזרה לי להתגבר סוף סוף על מחלתי". (אם בישראל, קה''ת, מיומן הרבנית חנה)

alt



 


ביטול גזירות בזכות אמירת התהלים - בזמן הבעש''ט

 

 

פעם ראה הבעש''ט קטרוג גדול על בני ישראל רחמנא ליצלן, והתייעץ עם תלמידיו הקדושים והרבו בתעניות ולא יכלו לפעול, והשפיעו על הרב לגזור תענית... בשעת התענית, בהתאסף אנשים ונשים לומר תהלים, ראה הבעש''ט שעדיין הגזירה במקומה עומדת. לאחר מכן פנה הבעש''ט אל ר' נחמן מהורודונקה ואמר בשמחה גדולה ובפנים צהובות שהגזירה התבטלה, וכל התלמידים שמחו שמחה גדולה.
 

כאשר ישב הבעש''ט בצוותא עם תלמידיו הקדושים סיפר להם: שאשה אחת היא אשר ביטלה את הגזירה. כיון שבעת אמירת התהלים בבית הכנסת כשכולם געו בבכיה, נתגברו טענות המקטרג, והיה בצער גדול. ובעזרת נשים היתה אשה אחת פשוטה שגם תהלים לא ידעה לומר, ובשומעה את הבכיות והקולות, אמרה: ריבונו של עולם, הרי אתה אבינו, בניך מתחננים לפניך בדמעות שליש, לי יש חמישה ילדים וכשהם מתחילים לצעוק אני לא יכולה לסבול, והקב''ה שיש לך כל כך הרבה ילדים, הרי גם אתה צריך לענות להם?! אבא שבשמים, ענה לילדיך!... כמה כל מילה של יהודי משפיעה, כמה פרק תהלים יקר... (ליקוטי דיבורים, עמוד 97)
 

ועוד מסופר שבשנת תקי''ב היה לא עלינו, קטרוג על העיר מזיבוז עירו של הבעש''ט. אנשים רבים, נשים וטף חלו במחלות שונות, וכמה מהם היו גוססים ר''ל ותהי צעקה גדולה בעיר, כי אין בית שאין שם חולה אחד או שניים.
 

ויבואו אל מורנו הבעש''ט ויבכו במר נפשם על החולים, ויתחננו בפניו להרבות בתפילה עבורם. ויען הבעש''ט: שהוא אינו יכול להושיע להם בזה, ורק הם בעצמם יכולים להציל את החולים, להחליש או גם לבטל את רוע הגזרה... תמיד עבודת ישראל עמך עושה רצון להחליש את הגזרה ולבטלה. ועבודת ישראל שהיא עומדת תמיד לפני ה' יתברך לעשות רצון טוב, הם אותיות שבתורה, שהם בשני אופנים: אמירת אותיות שבתורה וספר תהלים וכתיבת ספר תורה שבה ישתתפו כולם. (אגרות קודש, האדמו''ר הריי''צ, חלק ו')

alt



 


מלאכים לבנים ושחורים

 

 

מעשה באדם אחד ירא שמים, שהיה רגיל לקרוא ספר תהלים בכל שבת, ואחר כך היה ישן שינת הצהריים. ויקר מקרהו, שבאמצע קריאתו בספר תהלים, באו אליו אנשים לבקרו ולשוחח עמו. ובאמצע קריאתו היה עונה להם על שאלתם ועל דבריהם, ולפעמים היה פוסק (מפסיק את קריאת התהלים) לענות להם באמצע הפסוק או בשליש ורביע הפסוק, לפי הצורך. ופעם הרגיזו אותו באמצע קריאתו והתכעס מאוד, עד שסיים ספר תהלים והלך לישון. והנה חלום, וירא בחלומו: שהיה יושב ובאו שני מלאכים לבושים הבדים ועטופים לבנים, ועמדו לימינו. והנה באו עוד שני מלאכים לבושים שחורים ועמדו לשמאלו. וביד המלאכים הלבנים העומדים לימינו היה ספר תהלים, ויפתחוהו לפניו ויאמרו לו: ראה מזמורי התהלים אשר קראת היום. ובהביטו בהם חשכו עיניו מראות, שראה שכל הדיבורים החיצוניים שדיבר נתערבו עם פסוקי התהלים, ונעשית עירבוביא שלמה, ולפעמים נראים כחירוף וגידוף, או שנשארו ללא משמעות, אלא דברים מבולבלים. ויש מקומות שהיה בהם סימן של עבודה זרה (וזה היה בשעה שכעס וקצף על דבריהם, שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה).
 

ויחרד האיש וילפת. ויאמרו לו המלאכים: האם תרצה שנעלה את קריאתך היום בספר התהלים לפני הקדוש-ברוך-הוא? אמר להם: חס ושלום, כל הקריאה הזו טעונה גניזה. והנה המלאכים לבושי השחורים העומדים לשמאלו, חטפו את ספר התהלים מיד המלאכים הלבנים העומדים לימינו, וירוצו להביאו לפני פמליא של מעלה. ויצעק האיש צעקה גדולה ומרה, והתחנן להם שיחזירו אליו את ספר התהלים, אך הם אטמו אוזנם משמוע, ואצו רצו למסור את הספר לפני מלאכי מרום העליונים.
 

ותיכף הקיץ משנתו, ויצטער מאוד על כך, ויקום וילך אצל רב גדול וקדוש, ויספר לו את כל המעשה הנ''ל, וביקש תיקון על מעשהו. ויאמר לו החכם: עתה הסכלת עשֹה. כי היה לך לזכור מאמר חז''ל: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בשיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים (עבודה זרה ג'). אך כיון שאתה מתחרט על כך, עמוד על רגלך והעד עליך בורא העולם, שמכאן ולהבא לא תפסיק כלל באמצע לימודך וקריאתך, ותאמר בפה מלא "ניחמתי" שלוש פעמים, לאות שאתה מתחרט באמת ובתמים.
 

וקיבל עליו הכל כאשר ציווהו הרב הקדוש ושב לביתו. ובליל מוצאי שבת חלם: שהמלאכים הלבנים אשר עמדו לימינו, רדפו אחרי המלאכים לבושי השחורים, ויחטפו מידם את הספר ויגנזו אותו, וייקץ. וישמח שמחה גדולה, שהועילה תשובתו ושב ורפא לו.
 

מכאן נלמד כמה קשה התערובת של חול עם הקודש, בהפסק שיחה בטלה באמצע הלימוד, שבזה תהיה מצווה הבאה בעבירה. ואשרי השם דרכיו. (מובא בספרו של הרב הגאון מרן רבינו עובדיה יוסף שליט''א: "ענף עץ אבות" - על פרקי אבות).

alt



 


גזירות רעות ברוסיה

 

 

שנת תר''ג היתה שנה של גזרות רעות על היהודים ברוסיה. שר הפנים רצה להנהיג את תוכנית גזרותיו המחרידות בחיי היהודים, ובכדי להסתיר את המעשה השפל שלו, הוא הציע למלך העריץ לכנס מספר יהודים חשובים לאסיפת רבנים, ולהוכיחם עבור ההנהגה הרעה של היהודים ולכן הם חייבים להענישם. שר הפנים דרש שיבואו לאסיפת הרבנים ארבעת האישים: הרבי מליובאוויטש הגאון הבעל צמח צדק, הגאון מוולוז'ין, הגביר של הסוחרים הלפרין והמשכיל שטרן.
 

כאשר שמעו האישים את הגזרות המחרידות על היהודים, החליטו כולם לפנות פה אחד לכל היהודים בכל המדינה, שבכל בתי הכנסת ובתי המדרש, ישיבות, חדרים ותלמודי תורה, יגידו שלושה פרקי תהלים: כ', כ''ב ו-ס''ט.
 

תוך זמן קצר חלה שר הפנים הרשע ומת. במקומו נבחר אחד מעוזריו שלא היה צורר היהודים, וברוך ה' - הגזרות התבטלו.
 

...פעם כשנגזרה גזירה רעה על היהודים, היו רצים לבתי הכנסת לומר תהלים. המלמדים אמרו עם הצאן קדושים, עם הָפִּיוֹת היהודיות הטהורות והילדותיות, הבל שאין בו חטא. להאביד את שונאי ישראל רק על ידי הילדים היהודיים, העוללים והיונקים: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז... לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". (קטע משיחה, הוראה מהאדמו''ר הרי''צ, אלול ת''ש)

alt



 


כח התהלים המיס פגזים אשר נורו על בית הכנסת בימי המהרש''א

 

 

יום אחד מוקדם בבוקר, השכים המהרש''א הקדוש ללכת לבית הכנסת, והנה ראה בשמים ענן משונה, ציווה מיד למשרתו שיפתח לו את בית הכנסת במהירות ויצא מיד להכריז בכל רחובות העיר, שעל כל היהודים להתאסף בבית הכנסת במהירות ובדחיפות. אנשים, נשים וטף ואפילו חולים על מיטתם יביאו לבית הכנסת, ואת הבתים ישאירו פתוחים לרווחה ללא פחד. השמש עשה כמצוות הרב והכריז בכל רחובות העיר, ובעיר קמה בהלה, כולם התאספו בבית הכנסת הגדול כמצוות המהרש''א הקדוש. הרב ציווה על כולם לקרוא תהלים, והוא עצמו עמד נשען על מקלו מאחורי הדלת וקורא תהלים בדמעות שליש ובקול נשבר ונדכא.
 

והנה לאחר שעה קלה באו מאות גויים מזויינים והתנפלו על שכונת היהודים. אך מה השתוממו לראות שבכל שכונת היהודים אין נפש חיה. בהגיעם ליד בית הכנסת שמעו את הקולות, וביקשו להיכנס פנימה לתוך בית הכנסת כדי לפרוע ביהודים. אך לא היתה להם כל אפשרות להיכנס לא מהדלתות ולא מהחלונות. ומאחר שכל הנסיונות לא עלו בידם, החליטו לשרוף את בית הכנסת על כל הנמצאים בו, אך גם בזה לא צלחה ידם. תוך מספר דקות הובאו שלושה תותחים כבדים והחלו להפגיז את בית הכנסת. ולתדהמתם הרבה: כל פגז שהיה פוגע בכותל בית הכנסת היה נופל לפניהם נמס כשעווה.
 

שר הצבא אשר הבין שיש ביניהם כנראה איזה צדיק אשר תפילתו מתקבלת, ולכן הפגזים הנופלים על בית הכנסת נמסים כשעווה, ניגש לדלת בית הכנסת, דפק ואמר: פתחו את הדלת ואל תפחדו, כי לא אעשה שום רעה לישראל.
 

הרב הורה להפסיק את קריאת התהלים יען כי חלפה השעה והגזירה התבטלה, וציוה לשמש לפתוח את הדלת כי עבר זעם. ויהי כאשר פתח השמש את דלת בית הכנסת, ניגש שר הצבא אל המהרש''א הקדוש, נשק לו את ידו ואמר: אני רואה שתפילתכם עושה פירות, אני מבטיח לכם שלא יהיו יותר פרעות במקום הזה, אך אבקש שתאמר לי רק מה עשית כדי שתפילתכם תתקבל? לא עשינו כלום אמר לו הרב, אך אמרנו תהלים והתפללנו מעומק לבנו בלב נשבר ונדכה, ובכך התקבלה תפילתנו לפני אבינו שבשמים, והיה קידוש השם גדול. (אהבת חיים, מנחם מנשה)

alt



 


הקנטוניסטים

 

 

בעת שהיה האדמו''ר "צמח צדק" בפטרסבורג בשנת תר''ג, התאספו ברשות המלכות הקנטוניסטים: אלה היו יהודים שנלקחו בעל כורחם לצבא, והיו מכריחים אותם להשתמד בייסורים קשים ומרים... אחרי זה יצאו כחמישה עשר איש, בתור באי כח מכל חבורת אנשי החיל, ניגשו לאדמו''ר הקדוש ה"צמח צדק" ואמרו: רבי, אנחנו יהודים מוכים ודווים, אין אנחנו יכולים ללמוד, אין אנו יודעים שום דבר, נתלים אנו באמונה ויודעים את המילים של תפילות ימי החול, שבת ויום טוב, ברכת המזון וכמה פרקי תהלים מבלי להבינן...
 

ענה להם האדמו''ר: יהודי המאמין בה' יתברך שהוא בורא העולם, ומחייה את העולם על כל ברואיו בהשגחתו הפרטית, ונתן לנו את התורה הקדושה ואת המצוות, ויודע את המילים של התפילות, את ברכת המזון ומספר פרקי תהלים, והוא אכן מתפלל, מברך, קורא קריאת שמע ואומר תהלים, הרי הוא יהודי חזק ובריא... (אגרות קודש כרך ד')
 

בערב ראש השנה שנת תר''ד, סיפר האדמו''ר הקדוש "צמח צדק", שבהיותו בפטרבורג לפי בקשת החיילים היהודים ששרתו בצבא שיבוא אליהם, הם ערכו מצעד גדול. החיילים אמרו לו: רבי, עבדנו רבות עבורכם לצחצח ולמרק את כפתורי בגדי השרד, כעת עיבדו אתם עבורנו למרק ולצחצח את נשמותינו שהושחתו, ופרצו בבכי.
 

הרבה מהחיילים ידעו תהלים בעל פה, ובשעה שצחצחו את הכפתורים אמרו תהלים. האדמו''ר הקדוש אמר בפני החיילים היהודיים: ...את הכפתורים ממרקים ומצחצחים בחול ובמים. חול - הם אותיות התהלים, ומים - הם דמעות מכבסות... (ספר השיחות התש''ה)

alt



 


כח התהלים מחייה את הנער המת ומבטל עלילת דם

 

 

מעשה נורא ביהודי אחד שהיה לו בית חרושת לסבון, ועבדו שם כמאתיים פועלים יהודים, ישמעאלים ונוצרים. היה שם גם נער נוצרי בן 15 שנה שהיה משרת את בעל הבית בתוך בית החרושת, והיה הולך כל לילה לביתו כמו כל הפועלים.
 

באותם הזמנים עדיין לא היו בנקים לשמירת הכסף, אלא היו שמניחים מתחת הקרקע ומחביאים בין הכתלים, והיו שממלאים חגורות כסף ושומרים בביתם. גם היהודי בעל בית החרושת, היה לו תמיד שתי חגורות זהובים מסודרות שהיה קושרם על גבו.
 

יום אחד היה שלג נורא וקור גדול והנער הנוצרי לא רצה ללכת לביתו. לפנות ערב כאשר סגרו את בית החרושת, נכנס הנער הנוצרי לתוך אחד השקים הריקים של הסבון מבלי שראו אותו ונרדם. בחצות הלילה הרגיש בעל הבית ששתי חגורות הכסף אינן אתו, חיפש בתוך הבית ולא מצא. מיד רץ לבית החרושת ופתח את הדלת כדי לחפש, ומן השמים הוליכוהו רגליו ישר לאותם השקים שהגוי נחבא שם, והנה מצא את הנער הגוי נחנק ומת. באותם הזמנים היו מעלילים על היהודים עלילות דם, והיהודי שהתבלבל למראה הנער המת, סחב מיד את הנער מרגליו והשליכו לתוך אחד הבורות המלאים סיד שהיה במקום, סגר את הדלת והלך, ואף אחד לא ידע מזה.
 

ויהי היום אחר הצהרים, בא אביו של הילד לשאול את הפועלים היכן בנו? ענו לו: לא יודעים. גם בעל הבית אמר שאינו יודע. הגוי הביא שוטרים למקום ואמר להם שהוא חושד ביהודים. אחרי חקירה ודרישה בין השוטרים והפועלים ובעל הבית, סגרו את בית החרושת ולקחו את בעל הבית ישר לבית הסוהר, והביאו אותו לפני קצין העיר שהיה מחסידי אומות העולם. אמר לו: יהודי, אל תפחד. אני רק רוצה לדעת את אמיתות הדבר, הילד חי או מת? אחר שדיבר אתו שעה שלמה, שלח את היהודי הביתה ונתן פקודה לשוטרים לחפש את הילד מתחת לשלג. השוטרים ערכו חיפוש במשך יומיים ולא מצאו. שוב הביאו את היהודי לפני השופט שהבין שהיהודי צודק, אבל מה לעשות, הילד איננו. אמר לו השופט: יהודי, יש לך שעתיים זמן להביא עורך דין והמשטרה בינתיים יחפשו את הנער בעיר ומחוץ לעיר.
 

כאשר שלחו את היהודי להביא לעצמו עורך דין, הלך לביתו ומרוב צער נכנס לחדר אחד והתחיל ללמוד שם תהלים.
 

הוא לומד ופתאום שומע דפיקות בדלת, נכנס שכנו הזקן שגר ליד ביתו שהיה תלמיד חכם, ואמר לו: ידידי אל תחשוב שאתה לבד בצער, אלא גם כל ישראל בסכנה חס ושלום. צא לרחוב ותראה איך הנוצרים מכינים את עצמם ליום המשפט להתנפל על שכונת היהודים, חס ושלום. לכן באתי לשאול אם אתה מאמין בקדוש-ברוך-הוא?
 

אמר לו: אני מאמין באמונה שלמה. אמר לו הזקן: יש אמונה ויש אמונה, אני שואל אם אתה מאמין מאה על מאה אחוז? אמר לו: כן. אמר לו: אני צריך לראות בפועל, עכשיו אני מנסה אותך: אתה לומד בבכי, אם תוכל להפך את הבכי לשמחת הלב ולומר התהלים בניגון ובריקוד כאילו היית במשפט ושיחחרו אותך, באופן כזה תתחיל את התהלים, וביום שתעמוד לפני השופט ותראה את כל הגויים מזויינים ומחכים לפסק הדין, תעמוד לפני השופט בלב חזק ושמח, בלי פחד ובלי דימיון ותגיד לשופט: אדוני השופט, מה הם רוצים ממני? אני לא יודע שום דבר, באותו הערב סגרו את בית החרושת כרגיל, ואתה תאמר: יכול להיות שאביו ואמו עשו מה שעשו כדי להעליל עלי. דברים כאלה תדבר ואל תפחד ובעזרת ה' יצא משפטך לאור.
 

היהודי הזה נהפך לגמרי כאילו לא היה מאומה. מרוב האמונה שהאמין בשכנו החכם, אמר בלבו: סוף כל סוף זה תלמיד חכם וכדאי להאמין לדבריו. והתחיל ללמוד תהלים בניגון וריקוד יפה, ומרוב שמחת לבו היה דומה למשוגע.
 

לאחר שעתיים נשמעו דפיקות בדלת, באו שוטרים לקחת אותו למשפט. בית המשפט היה מלא מפה לפה, נוצרים מזויינים שונאי ישראל, ושם היו אביו ואמו של הילד בוכים וצועקים. תכף כשנכנס היהודי צעקו כולם: הנה הרוצח היהודי! אבל השוטרים השתיקום כדי לדעת מה יצא המשפט. השופט שאל את היהודי לעיני כולם: יהודי, תדע שהחיפושים נערכו כהוגן והילד איננו, תגיד מה אתה יודע? היהודי עמד באומץ לב ובלי פחד ואמר: אדוני השופט, אני חוזר על הדברים, אני לא יודע מאומה, אני חף מפשע.
 

כשאמר חף מפשע פתאום הנער בא, דחף מכאן ומכאן ונכנס לפני השופט. אביו ואמו וכל הנוצרים כשראו את הנער קמו בשמחה לתפוס אותו. אבל הילד על אף כל הדחיפות עמד לפני השופט ואמר: אדוני השופט, מה אתם רוצים מהיהודי הזה? כל הזמן שעבדתי אצלו כמעט בכל חודש אבא ואמא שלי הציקו לי באומרם: תגיד ליהודי שיוסיף לך. פעם פעמיים הוסיף לי וכבר אין לי פנים לבקש מהיהודי הוספה בחינם, לכן ברחתי מהבית.
 

מילים כאלה דיבר ודחף שוב פעם ימין ושמאל וברח, וכל מה שרצו לתפוס את הנער לא עלתה בידם.
 

השופט קם בכעס ואמר להמון העם: ראיתם כיצד ואיך הנער בא חי ואביו ואמו אשמים. לולא לא היה בא כעת כאן, היינו הורגים את היהודי החף מפשע, ואתם הייתם מתנפלים על שכונת היהודים והייתם מביאים אשמה על המלכות. ונתן ליהודי יד של שמחה ושלחו לשלום. היהודי בא שש ושמח לביתו ואחריו נכנס שכנו. אמר לו: מה עשית? סיפר לו מה שהיה. שאל ממנו: אתה מכיר אותי? אמר לו: הלא כבודו שכן שלי. אמר לו: תסתכל היטב עלי אולי לא הכרת? מילים כאלה דיבר ונעלם מהמקום. הוא הרגיש שזה לא היה שכנו כי אם שליח מהשמים לנסותו אם באמת מאמין בדבריהם של תלמידי חכמים. (אהבת חיים, הרב מנחם מנשה)

alt



 


משפט היהודי הכפרי בבית דין של מעלה

 

 

חסיד אחד היה לו לאדמו''ר ה"צמח צדק" ור' חיים שלמה שמו. והיה האיש ההוא פשוט ביותר ומוחו היה אטום מלקבל דברי תורה, ובשום אופן לא יכל לקבל אפילו פירוש תיבות התפילה. ר' חיים שלמה היה עסקו בכפר ומוביל תוצרת הכפר: חלב, חמאה, אריגי בד אל העיר, ומזה היתה פרנסתו בהרחבה והחזיק בבני משפחתו ביד רחבה, ונתן צדקה בעין יפה והיה בעל מידות טובות.
 

במשך עשרות שנים נעשה ר' חיים שלמה בקיא בשתי פרשיות הראשונות של סדרת בראשית ופרשת האזינו, וספר תהלים והפסוקים הבודדים ששמע בכמה מאמרים. והיה חוזר עליהם יום ולילה בשעת מלאכתו אם היה במקום נקי, ובעת שהלך מכפר לעיר, מעיר לכפר ומכפר לכפר.
 

דרכו של ר' חיים שלמה היה להתרועע עם אנשים פשוטים בני גילו, אנשי הכפר והסוחרים בשוק. היה מלווה להם גמילות חסדים, היה מספר להם סיפורי צדיקים ומעוררם לעשות כמוהו, להיות בקיא בספר תהלים ולחזור עליהם בכל עת הפנוי מעסקם ובעת הילוכם מכפר לכפר.
 

בימי שיבתו עזב ר' חיים שלמה את הכפר ויעתיק את מושבו לעיר פולוצק, ויקנה לו בית ליד אחד מבתי הכנסת ויתפרנס משרידי הסכומים שנשארו לו מימים קודמים, ויתפלל בציבור, וכל היום וכל הלילה ישב בבית הכנסת ואמר מזמורי תהלים וחזר על שתי הפרשיות של סדרת בראשית ופרשת האזינו, והפסוקים הבודדים ששמע במאמרי החסידות.
 

זקן ושבע ימים נפטר ר' חיים שלמה בשם טוב לבית עולמו, בחורף תר''ך. בקידוש של חג השבועות תר''ך, במעמד הרבנים והחסידים אמר האדמו''ר הקדוש: ...איש אחד היה פשוט ביותר, אשר למשך זמן כשמונים שנה מהיותו כבן ארבע עשרה או חמש עשרה, לא ידע גם פירוש המלות שבתפילה. ורק שיום יום חזר על אותם הדברים בשתי פרשיות של סדרת בראשית, פרשת האזינו ומזמורי תהלים ופסוקים בודדים שידע על פה, ובמשך כשמונים שנה חזר עליהם בעת מלאכתו, ובמקום הבלתי נקי נזהר גם מלחשוב באותיות, ובעת הליכתו מכפר לעיר ומעיר לכפר ומכפר לכפר, בקיץ ובחורף במטר ובשלג, וגם את מכיריו ומיודעיו אנשים פשוטים שאינם יודעים פירוש המילות, הרגיל לעשות כמוהו.
 

ויהי בבוא האיש לפני בית דין של מעלה, ויתבעוהו בדין על כל מעשי בני אדם: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? והמקטרג טוען: כשמדובר בענייני משא ומתן, מסחר וקניין היה לו שכל ודעת, ואילו ידיעת התורה לא יכל לקבל? אותו שכל שהשתמש בו במסחרו, מדוע לא השתמש בו בלימוד התורה? ויתבע דין להורידו לשאול תחתית, ומלאכי חבלה חורקים בשיניהם ולוטשים עיניהם בו ומייחלים למוצא פי בית הדין להפילו שאולה.
 

והאיש עומד כולו רועד, ועיניו יזולו מים רבים. עוד בית הדין של מעלה מעיין בדינו, והנה נראה המלאך מיכאל הולך מרחוק, ואחריו הולכים קבוצות מלאכים נושאים: פרות חולבות, כדי חלב, חמאה וגבינה, כוורות דבש ועוד מתוצרת הכפר ונושאים פרי אדמה, רפש וטיט קצרים כמהלך אדם, אבל עמוקים מאוד עד התהום. ובהתקרב הקבוצה עם משאיהם לבית הדין, אמר המלאך מיכאל: זאת היא האדמה, הרפש והטיט עליהם דרך הנידון הלזה במשך כשמונים שנה, ובכל עת שהלך למד דברי תורה, וגם פעל בבני גילו שגם הם ירגילו עצמם לחזור כל מה שהם יודעים בדברי תורה, בעת מלאכתם ובעת הליכתם בכפרים ובשוק.
 

כשמוע בית הדין את דברי הסניגור, ובראותם את כל הכבודה שהביאו המלאכים מליצי היושר, הצדיקו את האיש ופסקו לו שכרו בגן עדן בין הצדיקים הגדולים. וזהו "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן", שגם מי שהוא דל ואביון בידיעת התורה, שאינו יודע גם פירוש המילות של תיבות התפילה, רק שחוזר עליהם באמונה טהורה, בהיותו נזהר מלחזור על דברי תורה במקום בלתי נקי, הנה על ידי העפר מקים הקב''ה גם את הדל, ועל ידי שנזהר שלא לומר דברי תורה במקום אשפה, הנה מאשפות ירים אביון. ולא זו בלבד שמושיבים אותו בגן עדן בין הנדיבים שהם המתנהגים במידות חסידות, אלא שמושיבים אותו בין נדיבי עמו, שהם צדיקים גמורים. (אגרות קודש, כרך ד')

alt



 


ביטול גזירות בזכות אמירת התהלים בזמן הבעש''ט

 

 

פעם ראה הבעש''ט קטרוג גדול על בני ישראל רחמנא ליצלן, והתייעץ עם תלמידיו הקדושים והרבו בתעניות ולא יכלו לפעול, והשפיעו על הרב לגזור תענית... בשעת התענית, בהתאסף אנשים ונשים לומר תהלים, ראה הבעש''ט שעדיין הגזירה במקומה עומדת. לאחר מכן פנה הבעש''ט אל ר' נחמן מהורודונקה ואמר בשמחה גדולה ובפנים צהובות שהגזירה התבטלה, וכל התלמידים שמחו שמחה גדולה.
 

כאשר ישב הבעש''ט בצוותא עם תלמידיו הקדושים סיפר להם: שאשה אחת היא אשר ביטלה את הגזירה. כיון שבעת אמירת התהלים בבית הכנסת כשכולם געו בבכיה, נתגברו טענות המקטרג, והיה בצער גדול. ובעזרת נשים היתה אשה אחת פשוטה שגם תהלים לא ידעה לומר, ובשומעה את הבכיות והקולות, אמרה: ריבונו של עולם, הרי אתה אבינו, בניך מתחננים לפניך בדמעות שליש, לי יש חמישה ילדים וכשהם מתחילים לצעוק אני לא יכולה לסבול, והקב''ה שיש לך כל כך הרבה ילדים, הרי גם אתה צריך לענות להם?! אבא שבשמים, ענה לילדיך!... כמה כל מילה של יהודי משפיעה, כמה פרק תהלים יקר... (ליקוטי דיבורים, עמוד 97)
 

ועוד מסופר שבשנת תקי''ב היה לא עלינו, קטרוג על העיר מזיבוז עירו של הבעש''ט. אנשים רבים, נשים וטף חלו במחלות שונות, וכמה מהם היו גוססים ר''ל ותהי צעקה גדולה בעיר, כי אין בית שאין שם חולה אחד או שניים.
 

ויבואו אל מורנו הבעש''ט ויבכו במר נפשם על החולים, ויתחננו בפניו להרבות בתפילה עבורם. ויען הבעש''ט: שהוא אינו יכול להושיע להם בזה, ורק הם בעצמם יכולים להציל את החולים, להחליש או גם לבטל את רוע הגזרה... תמיד עבודת ישראל עמך עושה רצון להחליש את הגזרה ולבטלה. ועבודת ישראל שהיא עומדת תמיד לפני ה' יתברך לעשות רצון טוב, הם אותיות שבתורה, שהם בשני אופנים: אמירת אותיות שבתורה וספר תהלים וכתיבת ספר תורה שבה ישתתפו כולם. (אגרות קודש, האדמו''ר הריי''צ, חלק ו')

alt



 


פייביש העניך - הפרוש מדוברובנה

 

 


מעשה מופלא על כח התהלים
 

ברוך, אביו של רבי שניאור זלמן, אדמו''ר הזקן, מייסד חסידות חב''ד, היה אז בחור צעיר... ובלע בצמא את כל אשר שמע מפי אנשים ולמד מספרים...
 

אחד הסיפורים שהרשימו אותו, היה הסיפור ששמע מפיו של שמואל נחום על הפרוש מדוברובנה:
 

...הדבר היה לפני שמונים-תשעים שנה, בדוברובנה חי ילד בשם פייביש העניך, שהצטיין מאוד ביראת השמים שלו. פייביש העניך לא הצליח ללמוד ולדעת הרבה תורה, כיוון שכשרונותיו לא הספיקו כדי להתמודד עם סוגיות קשות בים התלמוד. אך את רוב זמנו הקדיש לאמירת תהלים בחשק רב ונעימות מיוחדת. הוא הרבה לומר תהלים בהתלהבות גדלה והולכת ובהשתפכות הנפש. ובנוסף על היותו בעל גוף חסון ומראה נאה הוא ניחן בקול ערב. בית המדרש שבו ישב ואמר תהלים, הידהד מקול קריאת התהלים שלו. הוא אמר את המזמורים בקול שמח והכל חשו את השמחה שבקולו. מאידך, כשהגיע למזמורים בהם שופך משורר התהלים את מרי שיחו לפני ריבונו של עולם, היה קולו של פייביש העניך חדור מרירות ות**, וכל השומעים חשו כי לבבם נשבר מצערו, ודמעות מילאו את עיניהם.
 

כשמלאו לפייביש העניך שש עשרה שנה, פרש מענייני העולם הזה וחדל לדבר עם בני אדם. הוא סתם את נחיריו כדי שלא יגיע אליהם ריח מאכל, אטם את אוזניו כדי שלא ישמע קול שיחות אנשים, וקשר את עיניו במטפחת.
 

את ספר התהלים ואת התפילות ידע בעל פה. בכל יום מימי החול ישב בתענית, ורק בערב סעד את לבו בפת לחם חרבה ומים כדי לקיים את נפשו. בליל שבת קודש קידש על כיכר לחם ואכל ממנו קצת יותר מבחול, וכך היה גם ביום השבת, יותר מזה לא טעם אפילו בשבת וחג. כן מיעט מאוד בשינה עד כמה שהדבר היה באפשרותו, ובכלל עשה הכל כדי למנוע מגופו כל תענוג. למרות כל זאת, למרבית הפלא היה גופו בריא וחזק וגם מראהו היה שפיר. וכך נהג שנים רבות.
 

שמו התפרסם לא רק בכל דוברובנה, כי אם גם בכל ערי ועיירות הסביבה, ואפילו גויי הכפרים דיברו בהתפעלות על אומר התהלים הצעיר.
 

לא הרחק מדוברובנה היתה אחוזת פריץ אשר נוהלה על ידי שונא ישראל. בדעתו של צורר היהודים הזה עלה רעיון לבצע תעלול בָּפָּרוּשׁ הזה שמדברים עליו, על ידי כך שידאג להבאתו בחוזק יד אל האחוזה, שם יכונסו כל אנשי האחוזה כדי להתקלס בו. הוא הטיל איפוא, על אחד מאנשיו לנסוע לדוברובנה ולהביא אִתוֹ את הפָּרוּשׁ. אבל אך התקרב השליח אל בית המדרש שבו ישב הפרוש ואמר תהלים ברוב התלהבות, נפלה עליו אימה ופחד, והוא לא העיז להכנס פנימה. קולו של הפרוש אשר נישא מבית המדרש כשהוא אומר תהלים בהתלהבות ודביקות, די היה בו כדי להניעו לשוב כולו נפחד אל אדונו הפריץ ולומר לו: כי מדובר באדם קדוש שאי אפשר לגשת אליו, או לחשוב להביאו בכח או לפגוע בכבודו.
 

מנהל האחוזה האכזר התמלא זעם. כיצד יתכן הדבר, שהמשרת שלו העז לסרב למלא את שליחותו ולהביא את הפרוש אל החצר? מיד ציווה להעניק למשרת הסרבן חמש עשרה מלקות בפומבי, למען ישמעו וייראו וכל פקודה שלו תתבצע ללא פקפוק. הוא שלח רוכבים עם חצוצרות אשר פשטו על הסביבה והביאו את צו הפריץ האומר: כי על כל האוכלוסיה לבוא כדי לחזות בעונשו של השליח שלא ביצע את שליחותו.
 

תוכניתו של מנהל האחוזה היתה להראות להמון, לאחר שיסתיים הטיפול בשליח הסרבן, כי אין הפָּרוּשׁ תופס אצלו מקום כלל, וכי למרות הכל יצליח להביאו אל האחוזה כדי להתעלל בו. לשם כך בנה במת עץ גדולה תחת כיפת השמים, על במה זו היו אמורים להתקיים באותו היום ולעיני כל התושבים שירוכזו מכל הסביבה, שני מחזות: תחילה יצפו הכל בהלקאת המשרת החוטא, ומיד לאחר מכן יובא הפָּרוּשׁ אל הבמה כדי להעמידו ללעג וקלס.
 

המשרת אשר לא ביצע את הפקודה ולא הביא את הפָּרוּשׁ, הועלה אל הבמה ונקשר אל קורת עץ עבה כשגבו הערום מופנה אל הקהל. אנשיו של מנהל האחוזה עמדו עם שבטים מיוחדים שהוכנו מראש, והחלו בהלקאה כשאחד מהם עומד ומונה את הצליפות: אחת, שתים, שלוש, ארבע... המלקות באו בזו אחר זו. האויר נבקע על ידי צליפת השוט אשר הדהדה בקול אדיר והתמזגה עם קול חבטה עזה על גוו העירום. כך, אחת אחרי השניה. בדרך כלל בהלקאה כזו נוצרים פסים אדומים, סילוני דם ניתזים, אך במקרה של המשרת הסרבן, נדהמו כל הצופים לראות כי כל הצליפות הרבות שספג, לא השאירו כל סימן על גבו הערום. גופו של המשרת אפילו לא זע ולא נע מעוצמת החבטות האדירות שירדו עליו, כאילו הוא לא חש בכאב כלשהו.
 

מנהל האחוזה ציווה להביא שבטים חדשים והצטוו להנחית עליו את הצליפות בכל כוחם. אך כל זה לא הועיל כלום, המשרת קיבל את המלקות כאילו לא נגעו אליו. כאשר מָלאה מכסת הצליפות והמשרת המולקה שוחרר מכבליו, הוא נשאר עומד על עומדו כאילו לא אירע דבר וחזר לביתו בריא ושלם.
 

כעת ציפה הציבור למחזה הבא: לראות מה יארע לפָּרוּשׁ כאשר יובא אל הבמה, והפריץ ינהג בו כפי שהרבו לנהוג אז הפריצים ביהודים המסכנים, ששימשו קורבן לתעלוליהם כדי לבדר את עצמם.
 

עוד לפני כן שלח המנהל לדוברובנה חמישה פרשים, כשעליהם ממונה מפקד בכיר, שקיבלו פקודה נמרצת להביא עתה לבימה את הפָּרוּשׁ בכל מחיר, אפילו יהיה הדבר כרוך בשימוש בכוח. מנהל האחוזה ואתו הציבור כולו ציפו לבוא השליחים. והנה, שבו השליחים בידיים ריקות. חמתו של הפריץ בערה בו כאש להבה.
 

אלא שבפיו של מפקד חוליית הפרשים היה סיפור התנצלות: "היה בלתי אפשרי להתקרב אליו" אמר מפקד הפרשים, "כשהגענו לבית המדרש שבו נמצא הפָּרוּשׁ נישאו אלינו גלי קולו הערב שחדר לעצמותינו. כשהתקרבתי אליו וראיתי אותו יושב בעיניים קשורות ושר את תפילותיו, מבלי שישמע ויראה את המתחולל סביבו, התמלאתי רגש של יראת כבוד כלפיו. הוא היה עטוף בטלית ועל ראשו התנוססה "קובית עור שחורה" (תפילין). למרות זאת, אזרתי עוז לגשת אליו ולמסור לו את שליחותנו, אך רגליי לא יכלו לזוז ממקומן וקולי קפא בגרוני".
 

מנהל האחוזה שיסע אותו בכעס וחוסר סבלנות: "ומה היה בסופו?" שאל. "הצלפתי באויר בשוט, כדי להודיע בכך לפרוש על בואנו אליו עם צו, אך הלה המשיך בזמירותיו כאילו לא אירע דבר. מלווי הספיקו בינתיים להיווכח בשיתוק שאחז בי ונמלטו מבית המדרש בפחד מוות. אני עצמי התחלתי לחשוב כיצד לצאת חי מעסק זה, ושמחתי כשהצלחתי בכך, כיוון שחששתי שאשאר לנצח רתוק למקומי כשידי מושטת באויר" סיים הפרש בהתרגשות גדולה.
 

הפריץ נתקף בחרון וזעם גדול וציווה להלקות את מפקד הפרשים אשר לא מילא את תפקידו, בשלושים מלקות. הפעם השפיעו הצליפות על המוכה ומפקד הפרשים התפתל מייסורים, גופו כוסה בסימנים אדומים שמיד לאחר מכן פרצו מהם סילונות דם והוא התעלף.
 

כעת הודיע מנהל האחוזה בנימה של נצחנות: כי הוא עצמו יסע לדוברובנה כדי להביא את הפָּרוּשׁ, במקום כל הנמושות חדורי האמונות הטפלות. הפרוש אינו קדוש, כי אם משוגע והולך בטל. עוד תראו אותו רוקד ומכרכר לפנינו כאן.
 

מיד ציווה לחבוש סוסים ולרתום מרכבה בה יובא הפָּרוּשׁ. בד בבד שלח לקרוא לכומר וביקשו ללוות אותו בדרכו אל הפָּרוּשׁ. הכומר שכבר הספיק לשמוע על הפָּרוּשׁ והיה לו רגש של יראת כבוד מפניו, דחה את דרישת מנהל האחוזה, ואף הציע לו לוותר על הרעיון לפגוע בפָּרוּשׁ.
 

בינתיים נודע בדוברובנה כי מנהל האחוזה עומד להגיע בליווי מחנה של פרשים, על מנת להוציא את הפָּרוּשׁ מבית המדרש ולהביאו, בטוב או ברע, אל אחוזת הפריץ. הרב וראשי הקהילה קיימו אסיפה מזורזת והודיעו לציבור היהודי בעיר להישאר בבית ואפילו לא להציץ מן החלונות, כדי שלא תיווצר לגויים עילה להכות ביהודים. אך משלחת מצומצמת שהיתה מורכבת מן הרב וראשי הקהל, הלכו לבית המדרש בו ישב הפָּרוּשׁ כדי להמתין לבוא הפריץ ופמלייתו. הם קיוו להשפיע עליו באמצעות ת**ובכיות שלא לפגוע ברבי פייביש העניך הקדוש.
 

מיד כאשר נכנס הפריץ לבית המדרש והשוט בידו מוקף באנשיו החצופים, צעד הרב לקראתו וביקש ממנו לא לפגוע בפָּרוּשׁ בהצביעו על הפרוש המכונס בפינתו בעיניים קשורות ואומר תהלים.
 

מנהל האחוזה הגיב בעיקשות והתפרץ לעבר הפָּרוּשׁ וניסה לגבור בקולו על קולו המתנגן, אך הפָּרוּשׁ לא נע ולא זע. הפריץ התרגז והחל להצליף בשוטו כלפי הפרוש, אך לפתע נשמט השוט מידי הפריץ, כשידו צונחת אין אונים וגופו מזדעזע כאילו נתקף עוית. כאב עז פילח את ידו וחדר לכל גופו, ומפיו נמלטה צעקת "הצילו!" הפָּרוּשׁ המשיך לזמר פסוק אחר פסוק, ופרק אחר פרק כאילו לא אירע דבר, וכמי שלא חש במתרחש סביבו.
 

אנשי פמליית הפריץ חדלו מלחשוב על הפָּרוּשׁ, וזעקות הכאב של אדונם הפילו עליהם אימה. הם נאלצו לשאת אותו מבית המדרש, השכיבוהו במרכבה ושבו לבתיהם אבלים וחפויי ראש.
 

ששה שבועות שכב מנהל האחוזה חולה כשכל גופו ייסורים גדולים. פעמים רבות שלח אל הפָּרוּשׁ כדי לבקש סליחתו, אך לא הצליחו לדבר אתו, שכן עיניו ואוזניו היו סגורות, והוא פקח אותן רק לקריאת התורה. הפריץ פנה אל כל הרופאים כדי לחפש רפואה למחלתו, אך לא נמצא מוצא אחר מלבד קטיעת היד שהושטה לעבר הפָּרוּשׁ. מאז, איש לא פיקפק יותר בקדושתו של הפָּרוּשׁ, וכל בני הסביבה יהודים וגויים נוכחו בגדלותו של אומר התהלים. (ספר הזכרונות, חלק ב' מעמוד א')

alt



 


דוד המלך מבטל הגזירת בתורכיה

 

 

לפני שנים רבות גרו בעיר קושטא יהודים חרדים וחסידים רבים. בליל קיץ אחד עמדה קבוצת יהודים לקדש את הלבנה והשולטאן עם בני לויתו ישבו בגזוזטראת הארמון מתענגים מנעימות התזמורת, כאשר לפתע פסקה הנגינה הגיעו לאוזני השולטאן קולות היהודים המקדשים את הלבנה וצועקים "דוד מלך ישראל חי וקיים". המלך לא האמין למשמע אוזניו וחמתו בערה בו על שהיהודים מרדו בו בגלוי. הוא החליט לעשות בהם שפטים, לאסור את חשובי היהודים ולהעמידם למשפט על מרידה במלכות. לא הועילו טענות היהודים שכוונתם היתה לדוד מלך ישראל שכבר הלך לעולמו לפני אלפי שנים, והיהודים היו בסכנה גדולה כיון שהמורד במלכות דינו מוות.
 

היהודים קראו לאספה כדי לטקס עצה מה לעשות. והנה אמר אחד הנאספים, איש צעיר: רבותי, אנחנו סובלים בשביל דוד המלך, ומדוע לא יקום הוא ויושיענו? הוא יביא לנו פדות והצלה. דברי האיש הצעיר עשו רושם חזק על הנאספים והם הרגישו שזו הדרך, להניח לדוד המלך שידאג להם. אך איך יודיעו לו? החליטו לשלוח שני אנשים מטובי העדה לצדיקים שישאלו מהם עצה ותחבולה. שני האנשים נסעו מצדיק לצדיק עד אשר הגיעו לירושלים ומצאו שם צדיק גדול שאמר להם לשוב אליו בעוד שלושה ימים, כי אז ישיבו לו תשובה מן השמים. לאחר שלושה ימים אמר להם שיסעו לעיר לוז שם אין מלאך המות שולט.
 

לאחר נסיעה ארוכה והליכה בדרך מכשולים הגיעו לעיר לוז ואמרו: באנו בשליחות נחוצה אל דוד המלך, פִּתחו לנו כי כנסת ישראל שבקושטא נמצאים בסכנה גדולה. מיד נפתחה דלת קטנה והשומר הכניסם פנימה והדלת נסגרה מאחוריו. הם עברו על פני זקנים בני 500 שנה, והתפלאו כיצד המות אינו שולט בעיר הזו. וכאשר הגיעו לרב הישיש סיפרו לו שהם זקוקים לרחמים לבקש עזרה בצרה הגדולה שנפלה על יהודי קושטא, וביקשו להכניסם למערת דוד המלך.
 

השליחים בלויית השמש דפקו בדלת ומיד נגלה להם שלמה המלך על המפתן, וביקשם להיכנס פנימה, הם רעדו מפחד ושיניהם נקשו, והנה במיטה שוכב לו דוד המלך ונראה כאילו מנמנם, ולפני המיטה עומד שולחן זהב טהור ועליו מונח כתר הזהב של המלך ועל יד הכתר מנורת הזהב בעלת שבעה קנים. והשליחים משתחווים לפני המלך ומספרים לו בבכי מר על האסון הגדול הצפוי ליהודים בטורקיה. והמלך דוד שומע ומקשיב, על מצחו נראו קמטים, אחר כך פנה אל השליחים ואמר: קומו על רגליכם, אל דאגה ואל בכי, אני אתראה פנים אל פנים עם מלך תורכיה והוא ישחרר את האסירים.
 

השליחים יצאו בדרכם לטורקיה, ובתורכיה ערך השולטן נשף גדול, והזמין שרים וידידים ואורחים לרוב. והנה כאשר כולם ששים ושמחים נפל פתאום השולטן על הרצפה והתעלף, ורק לאחר שטופל ע''י הרופאים במשך כחצי שעה שב לתחיה. השולטן פקח את עיניו ושאל: הראיתם את האיש הזה? הראיתם את הכתר שעל ראשו? את גבורתו ותפארתו? המוזמנים נבהלו לשמוע וחשבו שהמלך יצא מדעתו. ואז, אמר להם המלך: אל תפחדו, פתאום ראיתי שנכנס מלך אחד לטרקלין, ועל ראשו כתר זהב משובץ באבנים טובות ומרגליות מבריקות ונוצצות, נבהלתי והשתוממתי מהמראה, והנה ניגש אלי ואמר: אני דוד המלך, באתי אליך למען בָּנַי היהודים. מדוע חבשת את בָּנַי בבית האסורים? אני מצווה וגוזר עליך לשחררם ממאסרם מיד. אם לאו אחת דתו להמית.
 

השולטן מיד הסכים לשחררם, הוא התעורר וציווה מיד לבטל את הגזירה ולשחרר את כל היהודים, ויהודי קושטא צהלו ושמחו. (לפי "אהבת חיים")

alt



 


ניצנוץ אותיות התהלים

 

 

אחד מנשיאי חב''ד סיפר את שראה פעם בחזיון הלילה: ישנתי, ובא אלי רבי אחד מאלו שהכרתי וקראני ללכת עמו, והלכתי. הלכנו במהירות גדולה כמו בריצה, עד שהגענו להר גבוה. הרבי עלה ואני לא יכולתי לעלות כי לא היה לי כח. אמר לי הרבי: אמור מה שהנך יודע בעל פה ותוכל לעלות. אמרתי מה שידעתי ועליתי. בראש ההר היה מגדל עוז, מסביב למגדל היה שטח רחב מאוד, ובו נשמות לבושות בגדי שבת. הרבי הסביר לי כי המגדל הוא מגדל דוד, והנשמות הם אבות ואמהות שבניהם אמרו תהלים בהושענה רבה. אחר כך יצאו בריקוד, כפי שרוקדים בשמחת תורה. פתאום נעשה חושך, בשמים החלו להתנוצץ כוכבים. אמר לי הרבי: אלו הם אותיות התהלים... (ספר השיחות, תרצ''ו)

alt



 


כח התהלים מציל את הילד יוסף שלוש מראשוני מייסדי תל אביב

 

 

הרב אהרון שלוש שהיה אחד העשירים בארצות מרוקו, נכספה נפשו לעלות לארץ הקודש, קנה בית ביפו בשטח הנמל. בקומה העליונה היו חדרי המגורים ובית כנסת, וקומה התחתונה הקים בית מלאכה ומסחר לתכשיטים. והנה יום אחד יושב חכם אהרון שלוש בחנות כדרכו בקודש, כשפתאום נכנס אליו גוי המדבר בניב מרוקאי, ומבקש למכור לו תכשיטים עתיקים יקרי ערך. בינתיים נכנס יוסף בנו שהיה אז בן עשר שנים, הגוי הביט בפני הילד החינני וראה את כתם החן במצחו, מיד דבקה בו האמונה הטפלה שאם יצליח לקבור את הילד הזה חי הוא יזכה למצוא מטמון. הוא ביקש מחכם אהרון שלוש שישלח עמו את הילד כדי שיעזור לו להביא את שאר התכשיטים היקרים שנשארו בביתו ורק אח''כ ישלימו את העסקה. חכם אהרון שרכש את אהבתם והערכתם המלאה של הגויים ביפו, ובכללם הפחה הטורקי, לא חשש לשלוח את בנו עם הגוי.
 

בינתיים כשהתאחר הילד לשוב התמלא לבו של חכם אהרון פחד, הוא סגר את החנות והלך לביתו של ידידו הפחה לספר לו את אשר קרה. מיד שלח הפחה גדוד פרשים לחפש את הילד. השמועה פשטה וכולם גויים ויהודים יצא לחפש את הילד, והילד איננו. היום כבר פנה ועקבותיו של הילד לא נודעו, חכם אהרון כמעט התעלף מרוב צער. למחרת הכריזו היהודים ביפו צום וביטול מלאכה, הם נכנסו לבתי הכנסת, פתחו את שערי ההיכל והתחילו לומר תהלים בדמעות שליש.
 

לפנות בוקר הוציא הגוי את הילד מהמרתף והכניסו לתוך שק והובילו אל מחוץ לעיר בין הפרדסים. עם זריחת החמה הוציא את הילד מהשק בין הפרדסים, והחל לחפור קבר כדי לקבור את יוסף חי. והנה עלתה שוועת היהודים למרום, ורפאל שמחון שומר הפרדסים שהיה גיבור חיל שמע רשרוש בין הפרדסים וקול ילד בוכה. הביט במשקפת שבידו וראה את הגוי מוריד את יוסף בנו של חכם שלוש לתוך הבור, מיד דהר בסוסו אליהם, שלף את אקדחו לעבר הגוי, היכהו מכות נאמנות וקשר אותו בחבלים אל הסוס. על כתפו נשא שומר הפרדסים את הילד יוסף החצי מעולף ודהר במהירות לעבר בית הפחה.
 

והנה אורו עיני הפחה כאשר ראה את הילד על כתפי השומר רפאל שמחון כשהגוי כפות על סוסו. באותה שעה קהל גדול היו בבית הכנסת קוראים תהלים ובוכים בדמעות שליש, והפחה בכה עמהם ואמר: מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקי ישראל, אשר עונה לכם בכל עת קראכם אליו.
 

הגוי נכלא בבית הסוהר, ובאותו יום יצא משפטו לתליה. והנער יוסף שלוש גדל והיה לאחד המיסדים הראשונים של תל אביב. (לפי "אהבת חיים")

alt



 


כח התהלים כנגד הארייה והנחש

 

 

רבי אפרים אנקוה נולד בטולדו שספרד בשנת קי''ד. הכל החל באותה שנה, כמאה שנים לפני האינקויזיציה: הכמרים שונאי ישראל הטיפו נגד היהודים בכל הזדמנות, והדברים גרמו להסתערות הגויים על שכונות היהודים כדי לעשות בהם שפטים. אלפי יהודים נהרגו, יהודים התנצרו בעל כורחם, קהילות שלמות חרבו. רבי אפרים אנקוה ראה במו עיניו את אביו הקדוש נהרג על קידוש ה', הוא עצמו נפצע וחשבוהו למת, וברדת החשכה כאשר הסתלקו הפורעים קם והסתלק מן העיר. לאחר מסע קשה וממושך הגיע לעיר מראכֶּש שמרוקו, שם הקים מוסדות תורה לילדים ולבחורים. תוך זמן קצר השתנו פני הקהילה לבלתי הכר: רבים הסתופפו מדי יום לשמוע שיעורי תורה, והעיר תלמיסאן הפכה לאחד המרכזים הגדולים של יהדות מרוקו.
 

רבי אפרים נודע גם כמלומד בנסים: מדרום לעיר תלמיסאן השתרע יער ענק אשר שרץ חיות טרף רבות. באחת הפעמים הגיח מהיער ארייה גדול שהרג מספר אנשים מתושבי העיר. פחד נוראי תקף את תושבי האיזור. אך רבי אפרים אנקוה התעטף בטלית ותפילין ונכנס לבדו אל תוך מעבה היער.
 

לפתע התגלה לו ארייה גדול וזועם המתכוון לזנק עליו. רבי אפרים לא איבד עשתונות, הוא עמד בשלווה מול הארייה המפחיד וקרא את פסוק מתהלים: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין".
 

הארייה האימתני שינה לפתע את הבעתו, ניגש אל הצדיק, כרע ברך ורבץ לפניו.
 

לפתע התקרב נחש ארוך, הנחש התפתל ועצר ללא תנועה לרגלי הצדיק. רבי אפרים התיישב על גב הארייה, לקח את הנחש בידיו כרסן ורכב אל העיר תלמיסאן. השתאות אחזה את התושבים בראותם את הרב רוכב על האריה ובידיו נחש המשמש לו כרסן.
 

רבי אפרים הגיע לשכונת היהודים, קרא אליו את כולם ואמר: ראו, לא הארייה ממית אלא החטא ממית. היהודים ביקשו שירחיק מהם את הארייה והנחש והבטיחו לחזור בתשובה שלמה. הצדיק ירד מעל גבי הארייה, השליך את הנחש, וכהרף עין נעלמו הארייה והנחש ויותר לא העזו לצאת מתוך היער והכל בזכות הצדיק ובכח התהלים של דוד המלך. (לפי "חכמי מרוקו" הרב שמעון שר שלום)

alt



 


כח התהלים וזכות "אור החיים הקדוש" כנגד אריות השולטאן

 

 

רבינו חיים בן עטר בעל "אור החיים הקדוש" נולד וגדל בעיר סאלי במרוקו, אשר לחוף האוקיינוס האטלנטי. הצדיק היה אומן בשזירת בגדים מפוארים בחוטי זהב וכסף והתפרנס ממלאכתו. והיה נהוג בידיו: שכאשר ירויח כדי פרנסתו השבועית, מיד יפסיק במלאכה וימשיך בלימוד התורה.
 

באותם ימים עמד השולטאן מושל סאלי להשיא את בתו, וכאשר שמע שעבודתו של רבינו חיים בן עטר בשזירת חוטי כסף וזהב מדוייקת ומעולה, ממש מלאכת מחשבת, החליט להטיל עליו את הכנת בגדי הכלה, ודרש ממנו לסיים את שזירת חוטי הכסף והזהב בתוך שבוע.
 

אך פקידי השולטאן אשר הביאו את בגדי הכלה, הופתעו לשמוע את סרובו של רבינו חיים בן עטר. פקידי השולטאן חזרו אליו שנית בפקודת השולטאן ואיימו עליו בעונש מות כדין המסרב לפקודת הסולטאן, אך רבינו השיב את פניהם ריקם. השולטאן לא קיבל את סרובו של הרב היהודי והורה להשליכו לגוב האריות אשר בחצרו. הוא אף ציווה להרעיב את האריות.
 

שאגות האריות הרעבים נשמעו למרחוק, כאשר הובילו שליחי השולטאן את רבינו הקדוש לגוב האריות. אך רבינו הקדוש לא התרגש, הוא צעד בצעדים בטוחים לתוך גוב האריות. שליחי השולטאן נדהמו לראות כיצד האריות המורעבים קיבלו את פני רבינו כשהם מקשקשים בזנבותיהם וחולקים לו כבוד. רבנו הקדוש הוציא מכיסו את ספר התהלים והחל לקרוא בו.
 

השולטאן אשר מיהר להגיע למקום בעצמו, כדי לחזות בפלא הגדול במו עיניו, הצטער שפגע ברבנו הקדוש, ביקש את סליחתו והורה לשחררו מיד ולהעניק לו מתנות חשובות. (לפי "אור החיים הקדוש" - תולדות המחבר, הוצאת א. בלום)

alt



 


רבי יהודה פתיה והשטפונות בבגדד

 

 

היה זה בתחילת חורף תרע''ה בעיר בגדד, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר עננים שחורים כיסו את השמים, ברקים ורעמים החלו להדהד במרחבי השמים, ומטר זלעפות כבד וסוחף ירד במשך עשרה ימים רצופים ללא הפוגה, אשר כמותו לא ידעה העיר בגדד מזה שנים ארוכות. מי הגשמים זרמו בשטף לתוך נהר החידקל החוצֶה את העיר בגדד, וסחפו עימם את כל הנקרה בדרכם.
 

אט אט החל נהר החידקל לעלות על גדותיו, ובליל שלישי י''ג כסלו פרצו מי החידקל הגואים את הסכרים שלצידי הנהר, והחלו מציפים את הרחובות והבתים. התושבים המפוחדים והמבוהלים אשר הצליחו להימלט כל עוד נפשם בם, נמלטו מבתיהם אל עבר הגבעות אשר מסביב לעיר ובכך הצילו את חייהם. רבים אחרים אשר לא הצליחו להימלט מהשטפונות קיפחו את חייהם. הניצולים עמדו בתדהמה והתבוננו מרחוק כיצד הבתים קורסים תחתם מעוצמת השטפונות.
 

הגאון רבי יהודה פְּתַיָה זיע''א פנה אל תלמידו רבי יהושע משה ושאלו: האם יבוא עמו לקבר רבי יצחק הגאון, כדי להתפלל שם לשיפור המצב? רבי יהושע משה פער את פיו בתמיהה, שהרי האיזור כולו מוצף במי השטפונות, והנה רבו מבקש ממנו לבוא עמו לאיזור הסכנה?! כאשר ראה רבי יהודה פְּתַיָה את הדאגה והפחד על פני תלמידו, חייך אליו במאור פנים ואמר לו: אל דאגה, בוא עמי ולא יאונה לך כל רע.
 

הלכו הרב ותלמידו את קבר רבי יצחק הגאון, כשהם צועדים בקושי באדמה הבוצית והטובענית. בהגיעם לקבר הצדיק השתטח רבי יהודה פְּתַיָה על הקבר בבכיות שליש, ואמר את כל ספר התהלים.
 

והנה מיד כאשר השלים רבי יהודה פְּתַיָה אמירת כל ספר התהלים - התרחש נס מופלא: המים החלו להתרחק ולסגת לתוך נהר החידקל, ותוך זמן קצר נעלמו המים מהעיר בגדד. כאשר ראו האנשים מרחוק את המים הנסוגים, תמהו ולא הבינו כיצד התרחש הפלא הזה. לאחר זמן סיפר רבי יהושע משה תלמידו של רבי יהודה פְּתַיָה את הנס הזה שראה במו עיניו. (מובא בספר חכמי בבל, הרב שמעון שר שלום)

alt



 


דוד המלך והעשיר בבית דין של מעלה

 

 

דוד המלך ביקש מהקב''ה שכאשר יקראו בתהלים יְחַשֵב להם כאילו עוסקים בנגעים ואהלות. ולמה בנגעים ואהלות? רבינו החיד''א מביא מעשה בעשיר שהחזיק לומדי תורה ועשה חסדים, ופעם בסיימו את לימוד המסכת, ערך סעודה גדולה לכל חבריו הנכבדים והמלומדים, ואף הזמין לסעודה את העניים.
 

תוך כדי כיבוד והגשת מנות מיוחדות לאורחיו הנכבדים, נכנס לפתע לביתו איש עני, פשוט ותמים. העני שלא היה מלומד בתורה, התיישב בין הקרואים, הוציא מכיסו ספר תהלים וקרא בו. אחר כך ניגש העני וביקש לקבל גם הוא מנה כפי שהגישו למכובדים הלמדנים. העשיר שהיה כה עסוק באורחיו החשובים, פנה אל העני ואמר לו: "אתה יושב פה וקורא רק תהלים ומבקש ממני מנה מיוחדת כפי הלמדנים המכובדים"? העני מאוד נעלב, הלך והתיישב לו בפינה.
 

העשיר אשר יצא מגידרו לכבוד אורחיו, ירד למרתף להביא יין משובח כאשר לפתע, שמע קול הקורא בשמו. הוא ניגש לעבר הקול, והנה ליד ביתו ממתינים לו גביר מכובד, רכוב במרכבה הדורה רתומה לסוסים לבנים. העשיר התבונן במרכבה ההדורה, בסוסים האבירים, ניגש אל הגביר אך בטרם התיישב במרכבה לשוחח עם הגביר שקרא בשמו - החלו הסוסים דוהרים במהירות עצומה. העשיר ניסה להסביר לגביר שאורחים רבים ממתינים לו בביתו, שהוא ירד למרתף להביא יין לאורחיו... אך ללא הועיל, אין קול ואין עונה. המרכבה המפוארת אצה טסה כחץ מקשת אל מחוץ לעיר במהירות עצומה וכהרף עין נכנסה לתוך יער עבות והמשיכה לדהור לתוך עובי היער.
 

לפתע נעצרה המרכבה המפוארת ליד פתח מערה, העשיר הוכנס למערה. והנה המערה מוארת באור נגוהות, בתוך המערה באולם גדול ורחב ידיים יושבים חברי בית דין, דיינים חשובים ומכובדים והמשרתים לפניהם. לפתע קוראים בשמו של העשיר. העשיר קם על רגליו ועמד בחיל ורעדה וביראת קודש, המלים נעתקו מפיו. בטרם התאושש, ובעודו תוהה ומדמיין שהוא רק הוזה ומדמיין, נשמע קול: "פנו דרך לדוד מלך ישראל!"
 

העשיר הנדהם לא האמין למשמע אוזניו. אל אולם בית הדין נכנס מלך גבוה, אדמוני ויפה תואר, לבוש בגדי פאר, על ראשו כתר זהב נוצץ באבנים יקרות. כל האולם התמלא אורות צבעוניים וריחות בשמים. שוב נשמע הקול: "יבוא דוד המלך ויאמר את טענתו!"
 

פתח דוד המלך ואמר: "אני דוד מלך ישראל, קראתי את האיש הזה לדין". ולפתע, ללא הכנה מוקדמת מצא העשיר את עצמו נאשם בפני הדיינים: "יהודי זה עָרַך סעודה גדולה לכבוד סיום המסכת ונתגאה על עושרו. אל הסעודה הגיע יהודי עני רעב ומחוסר כל, אשר מעיד אני עליו שהוא איש תמים הקורא תהלים כל ימיו. ויהודי זה הניצב לפנינו בדין, ביזהו ברבים ולעג לו על כך שהוא קורא רק תהלים! ואני ביקשתי לפני בורא העולם, שכל העוסק בתהלים יחשב לו כעוסק בנגעים ואהלות ונעניתי. לפיכך דורש אני מבית הדין לעשות משפט.
 

הנאשם התחיל לבקש ולהתחנן לחזור לביתו, אל אורחיו המחכים לו. אך שוב נשמע הקול: "אתה עומד כעת למשפט בפני בית דין של מעלה". אב בית הדין קם ואמר: "עלינו לגזור על הנתבע מיתה בידי שמים, אך בטרם נעשה זאת עלינו לשמוע את דברי הסניגור".
 

הסניגור קם ואמר: אמנם הדין הוא דין צדק, אך אם ימות העשיר יֵצא שכר בית הדין בהפסדו, אי לכך עצתי היא: להודיע לנתבע שיש באפשרותו לבחור בין מיתה בידי שמים לבין בקשת סליחה מהעני לפני כל נכבדי הסעודה בביתו, כדי שידעו להעריך יהודים תמימים המקדישים כל זמנם לעבודת ה' באמירת מזמורי תהלים".
 

בית הדין קיבל את דברי הסניגור והעשיר בחר בלב שלם לפייס את העני לפני כל אורחיו המכובדים. ודוד המלך אמר: "שיקבל על עצמו לא לזלזל יותר בקוראי תהלים". העשיר התחייב לכך ועוד התחייב: להחזיק ולפרנס על חשבונו עשרה אנשים, שיהיו קוראים תהלים בכל יום ויום.
 

עוד לא הספיק העשיר לשאול כיצד יחזור לביתו, והנה תוך מספר שניות היה שוב ליד מרתף היין בביתו כשבידיו מספר בקבוקי יין משובח. למרבית הפלא, האורחים בביתו היו כל כך עסוקים בארוחה הדשנה שכלל לא הרגישו בחסרונו של המארח המתמהמה במרתף היין. כאילו הזמן עצר מלכת!?
 

העשיר התישב ליד שולחן הכבוד, הזמין אליו את העני קורא התהלים והושיבו לידו בראש השולחן, והחל מספר לכל אורחיו הנכבדים את קורותיו מן הרגע שירד למרתף להביא יין ועד הלום. אחר כך פנה אל העני וביקש ממנו סליחה ומחילה בת**, על אשר העליבו על לא עוול בכפיו.
 

המעמד עשה רושם גדול מאוד על האורחים הרבים, שהזדעזעו עד עמקי נשמתם באומרם: "אכן, לא ידענו מה גדולה זכותם של האנשים האומרים תהלים"! (הובא בשיעורו של הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט''א, בעיבוד המחברת)

alt



 











הסגולות:




 


סגולות במזמורי התהלים וכח אמירת התהלים

 

 

דוד המלך היה נשמת כלל ישראל, כמו שנאמר "תְּהִלַּת יְיָ יְדַבֶּר פִּי, וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ", כמו שכתוב: שדוד המלך היה עושה ספר התהלים עבור כל סוגי בני אדם, וכולם יכולים למצוא את עצמם בספר תהלים עד ביאת הגואל במהרה בימינו אמן. וזה שכתוב "וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", בכל מצב שיהיה. כוס של ברכה טעון הגבהה טפח מן השולחן, וכוס של ברכה של דוד שהיא ספר תהלים, מגביה טפח ומבטל כל הקטרוגים. מובא בקובץ מכתבים בשם הרה''ק מליובאוויטש בעל צמח צדק זצ''ל: אילו ידעתם, אמר הרה''ק בעל צמח צדק זצ''ל, כוחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהלים שוברים כל מחיצות ועולים בעילוי אחר עילוי, בלי שום הפרעה, ומשטתחים לפני אדון עולמים, ופעולתם בחסד וברחמים.
 

וסגולה לכל מי שנצרך לישועה לומר ב' פעמים תהילים כמנין כּפּר (150 פרקים בספר התהלים, כפול 2 = 300 = כפר), באמירת התהילים עושים פעולה למעלה.
 

בכל מזמורי התהלים יש כח עצום וכח מרפא, הגנות וסגולות נפלאות לכל עת צרה ושמחה... שעין לא תשורנו. בזוהר הקדוש פרשת וישלח קע''ט: בוא וראה, באֵלו השירות והתשבחות שאמר דוד המלך, יש בהם סודות ודברים עליונים בסודות החכמה...

alt

 



 


מה פירוש: "מזמור"? ומהו כח מזמורי התהלים?

 

 

"מזמור" - מלשון לזַמֵר, מלשון מַזְמֵרָה. כמו שהמזמרה מזמרת וקוצצת את הקוצים היבשים והעלים היבשים המפריעים לצמיחה ולפריחה, כך אמירת מזמורי התהלים (ושיר השירים) מזמרים את כל החוחים ומקצצים את כל המזיקים והמקטרגים עלינו ועל כל עם ישראל. ולכן חשוב לקר

תגובות לבלוג
 (לפני 3 חודשים, 4 ימים ו- 11 שעות)
תודה הלוואייי
 (לפני 3 חודשים, 5 ימים ו- 11 שעות)
יוסף יהיה בטח רב כש יהיה גדול
 (לפני 3 חודשים, 5 ימים ו- 11 שעות)
להגיב לי בבלוג החדש
 (לפני 3 חודשים, 5 ימים ו- 11 שעות)
תרללה צודק
 (לפני 3 חודשים, 5 ימים ו- 11 שעות)
מזה צוחקים על ה'? ידפוקי*ם (מי שצוחק)
 (לפני 3 חודשים, 5 ימים ו- 11 שעות)
שעמום לטריק אני הן אדם רגוע אבל באמת אל תצחק טני צוחק על החיים כי אומרים מוות פחד את זה אף לא יודע
 (לפני 3 חודשים, 6 ימים ו- 11 שעות)
אתה בטח מכיר את הכפתור"חסימה" נכון?כנס לפרופיל שלו של trick ולחץ על חסימה חפש למטה או למעלה את הכפתור הזה והוא לא יוכל להיכנס לבלוג או כל דבר אחר של שלך
 (לפני 3 חודשים, 6 ימים ו- 11 שעות)
מה אתה אומר יוסף? מכיר באג'דים?\קווסטים שזה מה שאמרתי משלים כמה משחקים והפעם 3 ותקבל תאג מגניב בפרופיל שלך זה ישדרג אותו מאוד כנס לבאג'ד המעבדה של האל ושל השטן זה יהיה מרשים בפרופיל שלך